האם לקופים מברלין באמת אכפת מהמילקי?
הכוחות שמפמפמים את קמפיין ה"עלייה" לברלין הם אנשים נטולי בסיס מוסרי, שמושכים את תשומת הלב של קבוצות הניו-מדיה ותקשורת הזרם המרכזי. המטרה היא להחדיר מבוכה לאליטה במדינה שעומדת מול איום קיומי משמעותי יותר ממחיר המילקי
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אני נזכר עכשיו שגם מאיר אריאל, באחד הסימפוזיונים היחידים שבהם השתתף בעיתונות, הזכיר איזה מעדן חלב, כזה שדוחפים לך לפרצוף בין מעשה טבח לאינפלציה אטומית. היום הוא בוודאי היה מתפעל מהכישרון הרב שבו מצליחים קומץ אידיוטים מוסריים להחדיר לנו את קמפיין המילקי בין מלחמת טילים שזה עתה נגמרה לקמפיין של רצח עם דאעשי המתחולל במרחק כמה מאות קילומטרים מתל-אביב.
הקמפיין הזה מצריך התייחסות בשלושה היבטים - הכלכלי, התקשורתי וההיבט הכולל של לוחמה פסיכולוגית. בהיבט הכלכלי יש כאן משהו מגוחך, על פניו: גם מוצר מגוחך כמו מילקי וגם ברלין. משהו פה לא מסתדר, וגם לא יסתדר. זה לא בר תחרות לקמפיין הדיור שהתניע את מחאת 2011. הכול נראה כמו סרט מתיחות שמישהו משחק על הישראלים. אבל אולי נופתע, אולי חצי מיליון ישראלים ירוצו תיכף לכיכר רבין ויצרחו לפי קריאת הכיוון הזאת: "נמאס לי ממחיר המילקי, ואני טס לבוכנוואלד!" תתארו לכם, היה פולט מתחת לרעמת התלתלים מישהו חכם.
אבל אם יש מי שרוצה בכל זאת להתייחס ברצינות לסיפור "יוקר המחיה" – כי זה הרי מה שמנסים לדחוף הפעם - הרי שיש כאן טעות עצומה בזווית ההסתכלות. אין טעם להשקיע מאמץ בטיפול ביוקר המחיה. מבלי להיכנס לפרטים, רוב הסיכויים שהתערבות ממשלתית בהיבט כלשהו של יוקר המחיה תביא לתוצאות הפוכות. אני מציע להסתכל על התוצאות העגומות של חוק הספרים והסופרים, שגרם בשלב זה להרס חלקי של השוק; אני מציע להסתכל על עליית מחירי הדירות בעקבות ההכרזה הלא ממומשת של שר האוצר יאיר לפיד על אפס אחוזי המע"מ.
ישראל נמצאת היום בשלב כלכלי שבו התערבות בוטה בשוק - ואין זה משנה כמה השוק החופשי בישראל מעוות - גורמת לתקלות חמורות שנוגדות את האינטרס הציבורי. כך גם קרה, אגב, כתוצאה מההתערבות שנולדה מהמחאה של 2011.
צריך להשקיע בהגדלת הצמיחה במשק מ-3 ל-5 אחוזים. זה בהישג יד. וכיוון המחשבה צריך להיות כלפי הצד השני של המשוואה: במקום להתעסק ביוקר המחיה, המדיניות צריכה להיות בכיוון של הגדלת הכנסות, של העלאת משכורות. מוזר שכל מובילי המחאה מתעסקים כל הזמן במחירים במקום בכסף שהם היו אמורים לקבל מהמעסיק שלהם. בכל העולם זה מה שמעסיק את הציבור: גזל מלמעלה מצד המעסיקים ומצד הממשלה באמצעות מִסוי. אבל זה כנראה לא מעניין את מובילי המחאה, כי אלה תמיד בעד הגדלת ריכוזיות הכוח הממשלתי כדי להשיג "חלוקה צודקת". זאת הזוועה האמיתית.
הצד השני בקמפיין המילקי הוא המהירות שבה אפשר להרים קמפיין מופרך כזה בחלל התקשורתי-פוליטי בישראל. מישהו יכול לתאר איזו קהילת גולים אמריקנים באירופה, בבריטניה או בהונג-קונג מרימה מחאה נגד הממשל האמריקני בגלל בעיה פנימית אמיתית באמריקה? נאמר, השתלטות הבנקים על דירות שבעליהן חדלו לשלם משכנתא בגלל המשבר של בועת הנדל"ן שהתפוצצה לפני כמה שנים? זה לא יכול לקרות - גם כי זה מגוחך, אבל גם משום שאין גבול לריכוזיות של הניו-מדיה ושל תקשורת הזרם המרכזי בישראל.
זאת המחלה האמיתית של החברה הישראלית: למרות ההתפתחות הטכנולוגית שהייתה אמורה לשחרר את הציבור הישראלי מאחיזת החנק של קבוצות קיצוניות השולטות בתקשורת, קרה בדיוק ההפך. קיים שילוב מדאיג בין החלל הווירטואלי של הניו-מדיה ובין תקשורת הזרם המרכזי; נוצרת דחיסות תקשורתית בעוצמה אדירה, ופתאום מעדן חלב עם קצפת מטפטף על המוח של עם שמאוים על ידי ארגוני טרור ג'נוסיידיים מכל עבריו.
ומי שמפמפמים את כל זה הם אנשים נטולי בסיס מוסרי. אבל זה מה שמושך אצלם: מדוע כל כך הרבה אנשים מצטופפים ליד כלוב הקופים בגן החיות התנ"כי? משום שהקופים עושים לעצמם דברים לא יפים. אבל כשבני אדם עושים את אותו הדבר, הם משמיטים את הקרקע המוסרית מתחת לרגליהם בביזוי עצמי. משום מה זה נורא מושך, ומבטי האנשים מופנים לעבר כלוב הקופים. אז כמו שכתב קורט וונגוט - "ברוכים הבאים לכלוב הקופים".
והנקודה השלישית: מה פשר כל זה? האם לקופים מברלין באמת אכפת מהמילקי או מיוקר המחייה במולדתם? התשובה שלילית. הם מדגימים לנו את הדרך החדשה של השמאל בישראל: מאוטופיה לאנומיה. עם כל הוויכוחים הקיימים בשאלת האוטופיה
בגדול, אנומיה הוא מושג סוציולוגי המתאר חברה שאין בה הסכמות על שום מטרה משותפת, כמו גם על שום דרך מוסכמת להשגת מטרה כלשהי. לכך יש להוסיף שאנומיה מייצרת שיתוק בחברה. החברה יכולה לעמוד מול איום קיומי, ועדיין להיות משותקת מבלי יכולת להגיב. המטרה העיקרית של אלה המנהלים לוחמה פסיכולוגית כדי לייצר אנומיה בחברה הישראלית היא האליטה – המקצועית, הכלכלית, האינטלקטואלית. הרעיון הוא להחדיר בה מבוכה, בלבול, אובדן עצות.
אם נסתכל על קמפיין המילקי, על פעילות החוץ של ארגוני זכויות האדם בישראל או על עצומות שמוגשות למשל לפרלמנט הבריטי, נקבל את התמונה המלאה. הארגונים הקיצונים מבקשים ליצור תחושת אין-אונים מול בעיות כמו המסתננים. במצב של אנומיה, החברה נעשית פגיעה מאוד לתנועות חתרניות. במקרה של ישראל, השילוב של הקיצוניות הזו עם טרור ג'נוסיידי כמו של חמאס יכול להוביל לתוצאה סופנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם