הפסטיגל: מראה גדולה בפנים
יש את מי שמייצר את התרבות ויש את הילדים שצורכים אותה, אבל יש גם צלע שלישית והיא ההורים. אם לא נציב גבולות ונתווך, ניראה כולנו כמו שיר הסלפי
"שיר הסלפי", הידוע לשמצה בשל רדידות או להערצה בשל פרודיה מוסווית, לא ערך שום פוטושופ למציאות, ולא ביים "יש מאין". הוא פשוט לקח את הקיים - תיעד במילים עממיות, הקליל במוזיקה קופצנית, וקישט בפרצופים ידועים. מה לעשות שהתוצאה מבהילה כמו תמונות לאחר לידה.
עוד כותרות ב-nrg:
בירושלים שורפים, ואנחנו מדברים על סכנין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ומכיוון שההפקה רק תיעדה את גובה התרבות השכיחה והממוסחרת, והילדים צורכים את מה שמאפשרים להם, לא נותר אלא להסתכל על הצלע השלישית במשולש הצרכני. זאת שקונה לילדיה מכשירים ראוותנים, המהווים כלי שרת בתרבות "אני ועוצם סמארטפוני", זאת שמשאירה את הטלוויזיה דלוקה בסלון על "האח גדול" ושלל פיתוייו, זאת שלא מתווכת לילדים את המסרים הבוטים הצפים מכל עבר, זאת שלא מתרה בבניה שלא להעריץ כוכבים שהמרחק ביניהם לבין סורג ובריח סומן בעזרת יד משפטית. זאת שעוצמת עיניים.
אך פתאום, לקחו את מבחר הסימפטומים למחלה ידועה, שמו אותם על במה, דרשו עליהם כסף, ומחצו לצלע הקרויה הורים, את האמת בפרצוף. ולפתע, אי אפשר עוד להשקיט דאגות הודות לסגולותיה של ההדחקה האנושית, שכן לא מדובר רק עליהם, ה"ערסים", "חסרי חינוך" וחסרי "מסוגלות הורית"... אם זה הגיע לפסטיגל, סמל לנוסטלגיה ותום ילדות, זה עוד יגיע לפתחי הבתים של כולנו, וייכנס ללא הזמנה ורשות.
הגיע עד לסמל תום הילדות. שיר הסלפי
צילום מסך
אך הבעיה היא לא התאומות, כמובן. כמו שיר הסלפי, הן אינן יוצרות את הבעיה, הן פשוט משחקות היטב במשחק שכליו יהיו לעד רושם חיצוני, מקסימום חן ומינימום לבוש. הפמיניזם, אגב, מקרטע אי שם מאחור.
"מה לעשות? זו המציאות, יא כבדה. לא תצליחי לשנות את זה, תנוחי!", יכתבו הרהוטים מבין המגיבים. והם אכן צודקים. לא נצליח לשנות אותה, שכן לפחות בעתיד הקרוב, יוטיוב ימשיך להקפיץ סרטוני מוזיקה וריקודים הגובלים על גבול הפורנוגרפיה, ממגזינים של בגדי ילדים, מסרים יועברו על ידי ילדות תמימות בסיטואציות מלאות רמיזות, ותמונות עירום עם כיתוב
אך גם אם לא נצליח לשנות, כן נצליח לווסת. אם נברר על תרבות הצריכה והחיקוי של ילדינו באותה קפדנות עדרית שאנו מבררים של שמן דקל במזון התינוקות, אם נסנן ונמיין ונאסור את מה שאינו ראוי בעיננו, גם במחיר איבוד הפופולריות, אם נגדיר לעצמינו ללא בושה וללא יומרנות פלורליסטית, מה נכון ומה מזעזע. רק אז נהיה זכאים להחרים הופעות שונות מסיבות אידיאולוגיות.
ועד אז, אולי עדיף שכבר נשב לראות.
כי אם יש דבר אחד שיצליח לנפץ את כוחה ההרסני של ההונאה העצמית ואת ליפופה החונק של ההדחקה, זו רק מראה גדולה שכתוב עליה בטוש טוש: "אני מת על עצמי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם