אין צורך לממן את מדעי הרוח
בפקולטות הניזונות מכסף ציבורי רב נעשים מחקרים שחשיבותם מוטלת בספק. גם כשהם ראויים וחשובים, מן הראוי שמי שמעוניין לתרום להם יעשה זאת, ולא כפייה ממשלתית העוקפת את רצון הציבור
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מה יהיה? פוכרים אנשי האקדמיה את ידיהם. מה יהיה??? אם פחות תלמידים יבואו, יהיו פחות תקנים למרצים, ואז פחות תלמידים יבואו, ואז... וכבר מתכנן המל"ג סדרה של צעדים, ובהם כמובן תמיכה ממשלתית ישירה, תמיכה ממשלתית עקיפה ועוד קצת תמיכה ממשלתית, על הדרך.
הרשו לי לרגע לנסר את הענף שאני יושב עליו, ותנו לי לשאול שאלת תם: למה בדיוק?
למה כשמדברים על תקצוב לכוללים ולישיבות עולה על שפתי העיתונאים קצף והם מזדעקים חמס על תקצוב הפרזיטים האלה, ואילו כשמדובר על "מדעי הרוח" פתאום הופך הדבר לקודש קודשים, שראוי לתקצבו ככל האפשר?
מדוע מי שכותב תיזה על החלקים האנונימיים בתלמוד הבבלי במסכתות סוטה ועבודה זרה ראוי לתקציבים, ואילו מי שסתם לומד את מסכתות סוטה ועבודה זרה, ואפילו מוציא עליהן חוברת חידושים, הוא טפיל שחי על חשבון המדינה?
נניח שבאמת חשוב ללמוד את כל הדברים המעניינים האלה, של מדעי הרוח והחברה. נניח שמי שכותב דוקטורט על "סיפורן של פלסטיניות אזרחיות ישראל: על זהות נשית והשכלה גבוהה בחברה פטריארכלית", על "ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר", על "בניה לגובה בתל אביב-יפו 2001-1953: פוליטיקה של סדר אקראי", על "היד לתורה במרחב הפרסי", ועל "מפגש בין יהודים לערבים בישראל: דיאלוג במצב קונפליקט" (כל אלה כותרים אמיתיים לגמרי), אכן תורם להרחבת הידע בעולם, להעשרת השיח התרבותי, רמתו הכללית כאדם מתעצמת, וכן הלאה.
אז מה? האם זה אומר שיש להעניק לו תקציבים? שיש להבטיח לו משרה ממשלתית? אם זה מעניין אותו, ונראה לו שיצליח להתפרנס איכשהו, שילך וילמד ויהיה לו לבריאות. ואם לא, אולי באמת כדאי שילמד משהו קצת יותר פרקטי.
ובכלל, מדוע שיהיה איזה קו מינימלי של סטודנטים שמתחתיו יש "משבר" במדעי הרוח? ומה המספר הזה בדיוק? אלף סטודנטים? חמש מאות? 3% מכלל הסטודנטים? איך בכלל קובעים דבר כזה?
קשקשת גורפת ואוריינות
מדעי הרוח נהנים מאיזו הילה של יוקרה ערכית: תלמידיהם, כך מנסים למכור לנו, הם בעלי אוריינות גבוהה, הכרת תרבויות שונות ומגוונות, ובכלל נאורות מרשימה שכזו. לא סתם ברלין, ברלין של המאה ה-19!
אולי זה נכון, אבל קצת קשה לי לראות את זה. לפחות למיטב התרשמותי הדלה, מדעי הרוח הם לא רק חממה לאוריינות, לפתיחות ולמחקר מעמיק ופורה (גם זה קיים) אלא גם חממה לקשקשת גורפת, לפיתוח תאוריות על גבי תאוריות, עדיף כאלה עדכניות וחדשניות בלי קשר גדול לעובדות, ובחלק מענפי מדעי הרוח והחברה גם לשיח פוליטי רדיקלי שמייצג אחוז זערער מהמחשבה הפוליטית בישראל. למה שהציבור הישראלי הרחב יתקצב דבר שכזה מכיסו? רק כי קוראים לזה בשם הבומבסטי "מדעי הרוח"?
הנושא הזה, מיותר לציין, מעולם לא עמד לבחירת הציבור. מעולם לא שאלו את הציבור האם ברצונו לתקצב פקולטה פלונית או מחלקה אלמונית. לא ולא; תקציבה האדיר של ההשכלה הגבוהה בישראל מחולק לפי ראות עיני פקידים, שלפני כל אחד מהם עומד האינטרס שלו, שמנותק כמעט לחלוטין מרצון הציבור.
אבל כיצד אפשר לדעת מה רצון הציבור? הרי לא יעלה על הדעת לעשות משאל עם על תקצוב של כל חוג וחוג, הלא כן?
ובכן, יש דרך. קוראים לזה "השוק החופשי". בשוק החופשי כל אחד מחליט היכן ברצונו ללמוד; כל אחד מחליט אילו בעלי תארים ברצונו להעסיק; השוק החופשי הוא מערכת בחירות של ממש, הפועלת כל הזמן ונוטה לשקף לא רק הכמות אלא גם את האיכות; לא רק כמה אנשים רוצים דבר מסוים אלא גם את המשקל שכל אחד מהם מייחס לו, וזה על פי כמות הכסף, או שווה הכסף (כגון זמן), שכל אחד ואחד מוכן להשקיע.
בשוק הזה, באופן טבעי, רבים יותר יהיו אלה החפצים לשלם עבור לימודי מקצוע שיהיה לו ביקוש רב, ולעומת זאת ימעטו אלו הלומדים מקצועות ללא ביקוש גדול. אין לטעות; ה"ביקוש" הזה אינו מונח טכני - הוא מילה נרדפת לרצון הציבור.
רצון הציבור במקום שתדלנות
נכון, לגיטימי לחלוטין שרצון הציבור לא ימצא חן בעיני קבוצה קטנה, כזו או אחרת, מן הציבור. יכול להיות שפרופסור להיסטוריה או דוקטור לתלמוד ירצה שיותר אנשים מהציבור יקנו ספרים תלמודיים וילכו להרצאות היסטוריות. יכול להיות שמרצה לספרות ולמגדר ישאף שחלק גדול יותר מהציבור יתמחה בתאוריות עדכניות של קריאה קווירית בספרות המאה הי"ח באירופה, ולכל הפחות שישלם על כך במיטב כספו.
אבל לשם כך יש לנקוט באחת משתי דרכים: האחת מהן היא הפופולרית, והיא לעקוף את רצון הציבור על ידי פנייה מעל ראשו לפקידים למיניהם. יש כל כך הרבה דרגות ביניים בין בחירת הציבור הפוליטית להחלטת הפקיד המסוים, עד שרצון הציבור בכללותו הופך להיות כמעט לא רלוונטי, וכך ניתן לעקוף אותו בקלות רבה.
הדרך השנייה,
ראשי ישיבות וראשי אקדמיות תמיד יעדיפו להימנע מהעבודה הקשה, ולהשיג את התקצוב שלהם בדרכים הנוחות יותר של שתדלנות פוליטית. תפקידו של הציבור הוא לעמוד בפרץ, להפחית ככל האפשר את התקצוב דרך פקידים הממסכים את רצונו ולעבור למודל של תקצוב ישיר, מן האזרח לפקולטה: אתה רוצה שהישיבה המסוימת תפרח? תרום לה. אתה חפץ ביוקרתו של תחום מסוים? הקם קרן מלגות.
האזרח כיום לא מבין מאיפה יבוא הכסף הזה, משום שהמדינה אוכלת לו את המשכורת כדי שהיא תחולק לפי ראות עיני ועדות ממשלתיות (כמובן, חלק מהמשכורת הולך לתפעול אותן ועדות חשובות); אם יקוצץ התקציב הממשלתי ויורדו המסים, פתאום תופתעו לגלות יותר כסף בחשבון הבנק, כסף שאותו תוכלו להשקיע לפי מה שאתם רואים לנכון, ולא לפי מה שאפוטרופוסים מטעם המדינה חושבים שאתם צריכים לחשוב. יכול להיות שתעדיפו להשתמש בכסף הזה לקניית מילקים במקום לרכישת השכלה; ובכן, זו החלטה שלכם. מדוע שיקחו מכם את ההחלטה הזו?
ולאנשי מדעי הרוח אמרו: אתם סבורים שצריך להיות יותר ביקוש לשירותיכם? שכנעו את הציבור; אל תפעלו מאחורי הגב שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם