מזרח תיכון חדש באמת: על שלום ובטחון היום
צריך להכיר בכך שעולם מושגים שלם קרס, ועמו המשמעות של שלום כהסכם עם מדינות ערב ובטחון כיכולת לנצח אותן במלחמה. על בסיס גישה עדכנית נוכל לאחד כוחות של המרכז
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מתוך כך, מייצגת במיוחד היא הטענה הסעודית האחרונה שעבר זמנו של הסכסוך הישראלי-ערבי ודבריו של הנשיא המצרי בדבר הצורך לעשות שלום עכשיו. אכן, הבריתות החדשות, העימותים החדשים, ויחסי הכוחות החדשים משנים את אופיו של הסכסוך הארוך ומקדמים את סיומו. ואכן, דומה שהממשלים של ירדן, סוריה, לבנון יסכימו עם כך ואפילו באופן מוזר תורכיה, עיראק ואיראן, אם לא במוצהר הרי במשתמע, עשויות לפתוח את העיניים ולראות את הדברים באור חדש.
המערכה בעזה, ומה שקרה בארץ בחודשים האחרונים הביא לתוצאות דומות במה שכרוך לפוליטיקה הישראלית. במהלך השנים הרבות בהן אני מלמד על הפוליטיקה בישראל, הייתי נוהג להשתמש במטאפורה הבאה על מנת להמחיש את קשת הדעות המאפיין את החלוקה לשמאל וימין: מושגי המפתח הם שלום וביטחון. רוב תושבי הארץ מכל קצוות הקשת הציונית אכן מאמינים שהאתגרים הקיומיים של ישראל הם שלום וביטחון. אלא שהשמאל מאמין שהדרך לביטחון תלויה בהשגת השלום, והימין מאמין שהדרך לשלום תלויה בביטחון. זה אומר
"בקש שלום ורדפהו," וזה מצביע על ניקסון ועל רייגן כדוגמא כיצד גישה ביטחוניסטית מביאה את הצד השני להכרה בחוסר יכולתו להביא לתוצאות ממשיות באמצעות העימות ולפנייה אל דרך ההסכמה ושיתוף הפעולה.
אך המערכה שהתנהלה לאחרונה כנגד החמאס, השינויים בסוריה ובעיראק, ואפילו במצרים ולבנון, יוצרים עמימות חדשה במה שכרוך למושגים שלום וביטחון עצמם. במילים אחרות, אנו שגדלנו על מושגים אילו, ובמיוחד בשנות השישים והשבעים, היה ברור לנו מהו שלום ומהו ביטחון הגם שלא היה לנו מושג כיצד להשיגו. ראשית השלום - השלום המיוחל עבורנו היה תוצאה של הסכמי שלום עם מדינות ערב. אלא שהיום כל הסיסמאות והניסוחים בדבר הצורך בשלום, עם הדגש על עכשיו ועל שלום במלוא מובן המילה, נשמעים פשטניים, תמימים ובמקרים רבים חסרי קשר למציאות המורכבת ולסבך המעמיק של קורי העכביש ההופכים את היכולת להגדירו לבלתי אפשרי ואת השגתו לבלתי מציאותי.
כך גם ביחס לביטחון. ביטחון היה יכולתו של העם ובראשו הצבא לנצח בכל מלחמה אפשרית ולמנוע מפלה שתביא לכיליונה של מדינת ישראל. מה שברור שהמודל הקיים אינו מעניק ביטחון. כלומר, שיכולתה של ישראל לנצח בנקודות כל כמה שנים בעימות עם צד כזה או אחר, יהא זה החמאס היום והחיזבאללה מחר, ואולי החליפות האסלאמית מחרתיים אינה באמת ביטחון. אם אנו ממשיכים להחזיק בתפיסת ביטחון אשר משמעה ודאות בדבר חוסננו לחיות לבטח בארצנו, הרי שבאופן מוחלט, ובהשוואה למקומות אחרים, אין זה המצב כיום במדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה במקומות כגון עוטף עזה או גבול הצפון.
מה היא אם כן המסקנה? בעיניי, הנקודה המכרעת שהעימות האחרון בעזה רק חידד והדגיש, היא שארצות הברית אולי אינה מסוגלת להביא לנו את השלום אבל היא מסוגלת להבטיח שקט מסויים והיא וודאי המפתח החיוני וההכרחי לביטחון. במלים אחרות, ביטחון ישראל הוא תמיכת ארצות הברית. בלשון הפילוספיים, תמיכת ארצות הברית איננה תנאי מספיק אך היא תנאי הכרחי לביטחונה של ישראל. זוהי אולי התובנה החדשה החשובה מכל: יש תמיכה צבאית ופוליטית של ארצות הברית – יש ביטחון, ובלא תמיכה המצב יהא על הפנים ואם לא למטה מזה.
מתוך כך, אני קורא
מצע המינימום המשותף צריך להיות מעוגן על גישה ריאליסטית עכשווית במה שכרוך לענייני הליבה של קיומנו, היינו, הסכמה כללית עם ארצות הברית והמערב בכלל על בטחתה של האוכלוסייה האזרחית מפני טילים ומעשה טרור למיניהם ולא על ביטחון בעלמא; ועל עקרון הפרדה ולא חלוקה במה שנוגע לסידורי שלום, בלא לשאוף להסכם שלום, במובן שעליו חלמנו ושרנו כשהיינו צעירים.
לסיכום, בניגוד לשורת ההתבטאויות כנגד ארצות הברית שהגדיל בהן בנט לאחרונה, צריך למחוק את הסיסמאות של אתמול ולפסוע בבהירות ובנחישות לעבר המחר. לאתר את השותפים הישנים והחדשים - והן הנשיא המצרי והן האמיר הסעודי שלא לדבר על מלך ירדן עשויים להיות שותפים יעילים - ולהשיג את השלום עם אלו הנכונים לכך עכשיו, ואולי להם יש סיכוי להביא לכך יותר מאשר לארצות הברית. האחרונה תמשיך להוות את עמוד התווך של הביטחון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם