טרור בירושלים: כח המשיכה של הרכבת הקלה
המפגע רוצה לרצוח, ומחפש הזדמנות, אבל גם ליעדים שהוא בוחר יש לעתים משמעות סמלית. מחשבות על הטרור הירושלמי
אפשר לפתור את השאלה הזו בתשובה פשוטה: פיגוע הוא פיגוע הוא פיגוע, ואין זה משנה האם מדובר בפיגוע תופת, בתקיפת עוברי אורח או בניסיון דקירה. בסך הכל, הרכבת הקלה היא אופציה נוחה יחסית למי שרוצה לגרום לנזק ולפרוק את זעמו. העובדה שהרכבת ניידת מאפשרת לפגוע בה לאורך כל אורך המסילה, שרובו אינו מאובטח (מלבד התחנות). כמו כן, הרכבת עוברת גם במזרח ירושלים, מה שמקל על הפגיעה בה.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שייתכן וניתן להסתכל על התופעה שטורדת שלוותם של תושבי ירושלים, ואולי גם בכלל על טרור אזרחי, באופן שונה. שכן, הרכבת הקלה איננה רק אובייקט פיזי שמוביל אנשים ממקום למקום. הרכבת היא סמל. גם בעבור תושביה היהודים של ירושלים מייצגת הרכבת מהפיכה. כלי התחבורה החדיש והמבהיק, מהווה שדרוג טכנולוגי של ממש לבירה, שהפכה לעיר הראשונה בישראל בה פועלת רכבת קלה. קידמה, חדשנות ונוחות מירבית – מושגים שהציבור הירושלמי לא רגיל אליהם – הם רק חלק מהנופך הסימבולי שאופף את קרונותיה הכסופים של הרכבת.
סמל ירושלים המתחדשת
העובדה שהרכבת הקלה זכתה בתחילת דרכה לביקורת נרחבת, לא מנעה ממנה להפוך לסמל יוקרתי המייצג את השינויים שחלים בעיר ירושלים. תחת "ממשל ברקת" הפכה עיר הבירה, שקוטלגה בעבר כמיושנת ולא רלוונטית, לעיר מתחדשת ההולכת ונבנית. חניכת ה"ארנה", מרוץ הפורמולה, מרתון ירושלים ושיקום מרכז העיר, הם רק חלק מהמהלכים אותם מוביל ראש העיר, והרכבת הקלה היא המייצגת הברורה ביותר שלהם.
לא מן הנמנע שלפיגועים יש את הסימבוליקה שלהם. הרצון לפגוע במדינת ישראל והאופן שבו תבוצע פגיעה שכזו, לא נובעים רק משיקולים פרגמטיסטים, אלא גם ממשיכה פטישיסטית לאובייקטים המייצגים את השלטון הציוני. העובדה שהרכבת הקלה משרתת חלק ניכר מתושביה הערביים של ירושלים לא מונעת ממנה להצטייר, לפחות בעיני חלקם, כסמל לניסיון היהודי להצעיד את העיר קדימה.
ירושלים היא עיר בה יהודים וערבים חיים זה לצד זה. זוהי הסיבה שרק בירושלים תיתכן "אינתיפאדה עירונית" דוגמה זו שמתחוללת בה בחודשים האחרונים. ירושלים איננה עיר בה מבוצעים פיגועים כירורגיים (למרות שהיא ידעה גם כאלה בעבר) שנועדו לקטול חיי אדם, אלא מרחב שבו אלימות על רקע לאומני מתרחשת בתוך מרקם החיים המשותפים. דוגמה לכך ניתן לראות גם בפיגוע הטרקטור: כלי עבודה שהופך ברגע אחד לכלי משחית. בירושלים המפגעים לא מגיעים מן החוץ – הם קמים ועולים מתוך המציאות היומיומית בעיר. כך, הופכת הרכבת הקלה, שהיא גם אמצעי תחבורה יומיומי, לשדה קרב בין הציבור היהודי לציבור הערבי.
המשטרה צריכה לעשות הכל כדי למנוע את האירועים האלו. אולם, ייתכן שהבנה שונה של הסמליות של הרכבת הקלה ושל הפיגועים המייחדים את ירושלים, תסייע בהבנה עמוקה יותר של המצב המתוח בעיר.
גם מבלי להיכנס לשיקולים ביטחוניים ופוליטיים, ניתן להבחין שגם לטרור יש פואטיקה משלו. גם הטרור הוא שפה. כך למשל, מנהרות התופת אליהן נחשף הציבור הישראלי במהלך מבצע "צוק איתן", מייצגות רעיון שונה מירי הרקטות אליו הוא כבר מורגל. האיום התת-קרקעי מביע תפיסה לפיה רצועת עזה ומדינת ישראל אינן ישויות מדיניות מופרדות, אלא אדמה אחת שהופרדה באורח מלאכותי על ידי ה"כיבוש". המנהרה מבטאת רצון לשוב ולשלוט בארץ הגדולה, בעוד שירי רקטות מנציח (כמו במקרה של חיזבאללה) את ההפרדה הטריטוריאלית בין שני הצדדים.
גם מי שמעוניין במיגור הטרור וגם מי שמעוניין בניסיונות הידברות עם הצד השני זקוק להבנה עמוקה יותר של הנעשה בירושלים ושל הנעשה ביהודה, שומרון ועזה. הניסיון לפתור כל פיגוע ותקיפה כ"איום ביטחוני" מקהה
ברקת, דנינו ואהרונוביץ', צריכים לחשוב היטב מהו מקומו של המיעוט הערבי בסיפור ההצלחה הזה. אם כאויב – הרי שיש למצוא לרכבת מסלולים עוקפים ולנתק בין תושביה הערבים של ירושלים לבין הרכבת הקלה. אם כשותף – הרי שיש צורך לפעילות הטמעה תודעתית רחבה שתהפוך את הרכבת הקלה לאינסטרומנט שכל תושבי ירושלים חשים בו חלק.
כך או כך, יש לקוות ששפת האלימות והטרור תפסיק להיות השפה היחידה בה מסוגלים אזרחיה הערבים של הבירה להביע את עצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם