במדינה דמוקרטית אלוהים הוא לא במשחק

נחמד שהרב בני לאו אומר שהוא דמוקרט מפני שהוא דתי, אבל טענה זו אינה עומדת במבחן התבונה. ערכים דמוקרטיים אינם מותירים מקום לציווי האלוהי

עידן דוייב | 26/10/2014 23:28 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: דמוקרטיה
סערת אל"מ עופר וינטר, שנדמה היה ששכחה, שבה כטריגר לדיון שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא אתוס הלחימה של צה"ל. במהלך הדיון עלתה שאלת מקומו של אלוהים במרחב הציבורי במדינה דמוקרטית, סוגיה שהעלתה ויכוח בין מייסד המכון ונשיאו לשעבר, ד"ר אריק כרמון, לבין הרב ד"ר בני לאו, עמית מחקר במכון, ורב קהילה בירושלים- ויכוח שהתגלגל לרדיו ולרשתות החברתיות.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ד"ר כרמון הביע דאגה עמוקה מהמקום שניתן לאלוהים ב"דף המפקד" של וינטר לחייליו, וטען שערכי הדמוקרטיה "חילוניים" במהותם, כך שלאלוהים אין מקום בספירה הציבורית. הרב בני השיב שערך השוויון הדמוקרטי מקורו בבריאת האדם בצלם אלוהים, ועל כן אהדתו לערכים דמוקרטיים נובעת דווקא מהיהדות. מוקד תגובתו של הרב בני הייתה במשפט "אני דמוקרט בגלל היותי דתי ולא למרות היותי דתי", ולדעתי יש לתת את הדעת על הכשלים הרבים שטיעון זה מציף - הן בהבנת מקורות הדמוקרטיה והן בהבנת הפונקציות שהיא ממלאה כצורת שלטון.

בשום תקופה בה הייתה ריבונות יהודית לא התקיים משטר דמוקרטי. בספרי החומש המשטר היה תיאולוגי, בו הנביא תיווך בין העם לאל. בתקופת השופטים מונו שופטים, ובספרי הנביאים החל להתקיים משטר מונרכי, על אף הביקורת בספר שמואל ובקרב חלק מהמפרשים כלפי צורת שלטון שכזו. המחשבה כאילו היהדות דמוקרטית במהותה ועל כן אנשים דתיים אמורים לתמוך בדמוקרטיה, לא רק שלא עומדת במבחן המציאות, אלא חוטאת באנכרוניזם מוחלט.

פעמים רבות הנסיון האנכרוניסטי לשווק יהדות מערבית אונס גם חלק מכתביהם של חכמי דת ראשונים, וכופה עליהם ערכים ליברלים ללא צידוק. כך קורה שנוטים לייחס לרבנו ניסים, מחכמי ספרד, תפיסות דמוקרטיות כיוון שתמך בקיומו של חוק אנושי לצד החוק האלוהי, ומשווים לרמב"ם תדמית של איש זכויות אדם משום שלפרט האינדיווידואל יש מקום מרכזי בהגותו.

אלא שמקור הדמוקרטיה הוא
דווקא בכתבים תיאולוגיים נוצרים, ובהגותם של הוגי "האמנה החברתית" - הובס, לוק ורוסו - ולא ביהדות. הדמוקרטיה אינה רק צורת שלטון בה הרוב קובע, אלא מערכת שלטונית ליברלית בה ערכי השוויון, החירות והאחווה הם מכונניה. אלוהים נפקד מהשיח הזה, כיוון שהוא וציוויו לעולם לא יוכלו להיות עליונים מהערכים המכוננים של הדמוקרטיה. אלוהים וודאי יכול להיות נוכח במרחב הפרטי, וערך החירות הדמוקרטי לא יוכל למנוע נוכחות שכזו מאף אדם, אבל השיח במרחב הציבורי לא יכול לטעון בשם האלוהים, צבא של מדינה דמוקרטית לא יכול להילחם מלחמת מצווה ומדינה יהודית ודמוקרטית צריכה להיות יהודית עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת לה, ולא להיפך.

חשוב להבהיר שעל פי טיעוניו של כרמון, לא עובדת קיומם של אנשים דתיים במרחב הציבורי מפריעה לו, אלא מקומה הנרחב והמתמשך של הדת וערכיה במרחב הציבורי של החברה הישראלית. חובשי כיפה יכולים להיות קצינים, עיתונאים, מורים והייטקיסטים. הם גם לא אמורים להצניע את עולמם הרוחני ולמשכן אותו בבית בעת יציאה. אלא שבראש ובראשונה הם חייבים להמנע מהחטא האקדמי ברתימת הדמקורטיה וערכיה לצרכי שיווק יהדות פרוגרסיבית והומניסטית, ובוודאי להימנע משיבוש ערכים דמוקרטיים בשם ערכים דתיים כאשר מדובר בסוגייה לאומית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עידן דוייב

צילום:

סטודנט למדע המדינה ועיתונאות באוניברסיטה העברית. עובד בהפקה של אתר "nrg".

לכל הטורים של עידן דוייב

פייסבוק