הולכים לבחירות כדי למנות שר אוצר חדש
הממשלה התפרקה משום שכבר לא היה לה סדר יום חברתי, כלכלי או מדיני. כדאי להיזכר כיצד הובילו אותם לשם נבחרי הציבור שלנו
עוד כותרות ב-nrg:
- צרפת: החלטת הכרה בפלסטין תעבור בפרלמנט
- הליכוד ויש עתיד יצביעו מחר על פירוק הכנסת
- מטה פולארד נגד איתן: "טבעי שהמצפון מעיק"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לא מדובר באיזה חוק שנוי במחלוקת, ובכל זאת אנשי יש עתיד חדלו לנהוג כחברים בקואליציה. מנהיגם יאיר לפיד ניסה לחטוף את כל ענייני הפנים ובעיקר את כל הנושא הכלכלי כדי להפוך את עצמו לראש ממשלת פנים - או יותר גרוע: סוג של מנהיגות רודנית בענייני פנים. זו חבלה בכל יוזמה ממשלתית, ודרישה מוחלטת לתמיכה בתקציב.
אבל התנהגותו של יאיר לפיד היא רק המוקד העכשווי שהניע את רה"מ בנימין נתניהו להשלים עם המהלך הבלתי נמנע – פירוק החבילה והליכה לבחירות, שהשורה התחתונה שלהן תהייה מינוי שר אוצר חדש. כדי להבין כיצד הגענו פתאום למקום של פירוק הממשלה מבלי יכולת תפקוד, צריך בכל זאת לחזור קצת אחורה, למרות שהזיכרון קצר. משך רוב מערכת "צוק איתן", ובוודאי לאורך תקופת "שובו אחים", נתניהו גיבש סביב הנהגתו קונצנזוס רחב ביותר בציבור - יותר מדי רחב, לטעמם של השותפים הקואליציוניים.
כל אחד מראשי הממשלה מטעם עצמם שהיו שותפים לקואליציה - נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד - מצא לעצמו את העיתוי להחזיר לעצמו את הרלוונטיות ולפגוע בראש הממשלה. הראשון היה ליברמן, שהחליט לנתק את חבילת הליכוד ערב המבצע הקרקעי ב"צוק איתן"; השני היה בנט, שתוך כדי המערכה הפך לאופוזיציונר ראשי.
ועדיין, נתניהו יצא מהמערכה מחוזק בהנהגתו הציבורית, והדבר הרגיז במיוחד את נשיא ארה"ב ברק אובמה. אז הופיע שר האוצר לפיד והתחיל לפמפם על המשבר הנורא עם האמריקאים, שכולו באשמת ראש הממשלה. אובמה התלונן שהתמיכה הציבורית בנתניהו גבוהה משלו, גבוהה מדי מכדי להניע מהלכים מדיניים.
שלוחיו של הנשיא האמריקאי בציבוריות הישראלית ובממשלת ישראל הבינו את הרמז, והחלו במסע תוקפני במיוחד לשחיקת מעמדו של ראש הממשלה נתניהו. אי אפשר להגיד שזה לא הצליח: נשיא ישראל ראובן (רובי) ריבלין זיהה את המצב, והצטרף לאופוזיציה של ציפי לבני בנושא חוק המדינה היהודית.
עכשיו כל אחד מאלה שטלטלו את הממשלה והביאו אותה למשבר של חוסר תפקוד תפס עמדת זינוק שהיא כבר חלק מקמפיין הבחירות שלו: ליברמן עם גיבוי של העיתונות הופיע פתאום כ"מבוגר האחראי", כדי לפעול כביכול לשמירת שלמות הממשלה לצד הצגת תוכנית שלום. "אנטי-ביבי" ו"שלום" – אלו מילות הקוד למאבק על קולות המרכז. בנט מתקרב לראש הממשלה, ציפי היא מגנת הדמוקרטיה ולפיד בכלל לא מבין למה ללכת לבחירות. התעמולה שלו היא שהציבור לא רוצה בחירות, ונתניהו גורר אותנו לשם.
אבל לכל הבוקה והמבולקה הפוליטית יש סיבות עומק, כי בסך הכול אם הייתה אי פעם קואליציה של הסכמה רחבה דווקא בנושא כלכלה, זו הייתה זו של המפלגות החילוניות, הציוניות והפוסט-ציוניות, ללא החרדים - נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט.
כנראה הטרנד בין היועצים האסטרטגיים היום הוא שאם אתה רוצה להזיז במעט את המחוג מעבר לעשרה מנדטים, אתה צריך להציג את עצמך כראש ממשלה, כמי שמתכוון להיות ראש הממשלה הבא. כך לפיד נתפס על חם כשהוא מנסה לארגן תרגיל מסריח נוסח המאה ה-21; כך ליברמן, שרומז לכל עובר ושב, כי יעשה הכול שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא ושראש הממשלה הבא ידבר רוסית ולא יקראו לו יצחק אהרונוביץ'. יצחק (בוז'י) הרצוג כבר הכריז על כך גם הוא.
עכשיו הציבור הישראלי יידרש להחליט אם הוא רוצה ממשלה - מה שאומר גם ראש הממשלה - או שהוא רוצה תאגיד של בעלי אחוזות אלקטורליות המתנהלת ללא כיוון. כאשר נגמר לממשלה הזו סדר היום המדיני והחברתי היא מתפרקת. זה כל הסיפור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם