בחירות במדינת החמורים
למה, למה שאנשים יעשו דברים כאלה אם בסוף הם נותרים לעמוד על הבמה הפוליטית שנה וחצי בממוצע, ואז הם יורדים ממנה? האם מדובר במוטיבציית ריאליטי של היות-סלבריטי לרגע?
והתשובה הפשוטה היא: שום דבר. כלומר, ממש כלום.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- דו"ח טאוב: הישראלים לא גומרים את החודש
- חדש ומדליק: החנוכיות שיפתיעו אפילו את הנרות
האירועים וההופעות ייחרטו בזיכרוננו לשלש דקות בממוצע, ואחר כך יישאר בפה טעם דביק של סוכריית גומי מיותרת. וממש כמו בתוכניות ריאליטי, רובנו לא יצפו בכלל, והמיעוט שכן – יפהק ויירדם על הספה.
ונשאלת השאלה למה. כלומר, למה המאמצים, והכסף, והזמן. למה שאנשים יעשו דברים כאלה אם בסוף הם נותרים לעמוד על הבמה (הפוליטית) שנה וחצי בממוצע, גג, מקבלים את מנת התקשורת שלהם, ואז יורדים ממנה? האם מדובר במוטיבציית ריאליטי קלסית של היות-סלבריטי לרגע? (יזהו אותי בקניון, יפרסמו תמונה שלי בעיתון)? זה ותו לא?
בתיכון היה לי מורה דגול לאזרחות והיסטוריה. אהבנו אותו מאד. הוא לימד אותנו על יוון העתיקה, על דמוקרטיה. ניסה להסביר לנו את ההבדל בין דמוקרטיה לאוליגרכיה, וביניהם לאנרכיה. היה מעניין. משפט אחד שאמר נחרט בזיכרוני. הוא אמר אותו בכבוד, לא בלעג. בכנות ולא בהתרסה. "במדינה של חמורים – ראש הממשלה הוא חמור". כך זה עובד וכך זה צריך לעבוד. זו טיבה של דמוקרטיה, זה היסוד והמפתח להבנת המנגנון שלה. שולט מי שהעם בוחר בו. לטוב ולמוטב ואם העם אוהב חמורים, כי הוא בעצמו קצת חמור, ינערו נבחריו כל הדרך לכס השלטון.
"אבל זה לא הגיוני", התווכחנו. "ייתכן", השיב. "אבל זוהי דמוקרטיה". ואפשר היה לשמוע את האהבה לדמוקרטיה מגרונו. גם אם היא דמוקרטיה של חמורים.
יכול להיות שכל זה מגיע לנו, כי אנחנו
בתוכי אני יודעת שלא הכל התעפש או התאפר והתכסה בנצנצים. יש עדיין מקומות אחדים, בודדים, איים בסערה, ששם מתרחשים דברים אחרים. מכינות קדם צבאיות למשל. מדרשות שונות, מקומות הכשרה ולימוד, ישיבות ובתי מדרש, שהנערים והנערות המגיעים אליהם מחפשים דברים אחרים.
זה מעורר תקווה אבל גם חשש – האם כל הנפלאים הללו לא יתקלקלו בתהליך ההתבגרות והיציאה לחיים ויהפכו, חלילה, לחמורים-חומריים בעצמם? והאם המדינה תחזיק מעמד עד אז.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם