לשמאל כבר יש תוכניות מסודרות ל"התנתקות 2"
אם השמאל יעלה לשלטון, הוא ינצל את ההזדמנות לנסיגות. בבחירות האלה עלול להיות מחיר הרסני לשאננות: לא בטוח שנוכל אי פעם לבנות שוב את מה שהם יפרקו ביום אחד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השאלה היא רק אם עוד נוכל לתקן. שנתיים־שלוש הן זמן משילות קצר, אבל כידוע, כדי לבנות בניין דרושים לכל הפחות כמה חודשים טובים, וכדי להרוס אותו מספיקות כמה שעות. זה נכון בעניין הביטחוני וזה נכון בעניין הכלכלי. מי שסומך בשתי הסוגיות הקריטיות הללו על מחנה השמאל, מוזמן להתרווח על הכיסא. מי שמאמין, לצד הביקורת הנוקבת על מחנה הימין, שהשמאל עלול להיות גרוע יותר, מוטב שייצא מהשאננות. מה לעשות, לפעמים אתה תומך בממשלה לא בגלל מה שהיא עשתה, אלא בגלל מה שהיא לא עשתה. זה עצוב, זה לא מספיק, אבל בטירוף המזרח־תיכוני שאנחנו חיים בו זה הופך לא פעם לקריטי.
המחנה שקורא לעצמו "המחנה הציוני" חלם פעם על שלום, אבל היום מדברים שם על נסיגה חד־צדדית, וכדאי להקשיב להם. בשעה שנציגי המחנה הזה ישבו בכנסת וגידפו את נתניהו – חלקם מספסלי האופוזיציה וחלקם משולחן הממשלה – נציגיו במכוני השלום לא נחו לרגע. במכון למחקרי ביטחון לאומי, שמתייחס לעצמו כמכון א־פוליטי, כבר יש תוכניות מסודרות מאוד ל"התכנסות".
אם אתם בונים על הערבים שימנעו את פינוי היישובים באמצעות פיצוץ כל משא ומתן עתידי, כמיטב המסורת, תחשבו שוב. תזכיר ההתנתקות 2 כבר מודפס וכרוך, ולא צריך להגיש אותו לאף אחד. הוא מונח על שולחנם של הרצוג ולבני מזה זמן, והשניים מכירים אותו היטב. ממשלת שמאל לא צריכה להתחיל תהליך של מחקר והסקת מסקנות עד שתוציא תוכנית כזו לפועל. המושכים מאחורי החוטים של ציפי "אני משנה מפלגות, לא משנה דעות" לבני כבר הכינו בשבילה את כל הנתונים. היא והחבר הפוליטי החדש שלה רק צריכים לבצע.
התוכנית החד־צדדית לא תביא לסיום הסכסוך בשום צורה, שכן היא מבטיחה לשמר גושי התיישבות מרכזיים ביהודה ושומרון, וגם לא מוותרת כל כך מהר על נוכחות צבאית במקומות המפונים. בכל זאת חתומים עליה אנשי ביטחון לשעבר, שמכירים קצת את השטח. אז מה התוכנית הזו נותנת? היא דואגת שהגושים הללו יתקרבו לאזור גדר ההפרדה, במסגרת מלחמתה בדמוגרפיה.
אבל לפני שנתייחס לעניין הדמוגרפי, כדאי להתעכב קצת על שאלת היום שאחרי החד־צדדיות. הפלסטינים לא יקבלו תוכנית כזו כפתרון לסכסוך בשום צורה. מבחינתם שכונות כמו גילה, רמות והגבעה הצרפתית הן סיבות מספיק טובות לאינתיפאדה. המילה "כיבוש" לא תעזוב אותנו גם במקרה של מימוש התוכנית החד־צדדית, וזה עוד לפני שפתחנו את סוגיית יפו והגליל. מי שרוצה רמז למה שיקרה פה אחרי נסיגה ללא הסכם, מוזמן להרים את הראש מהאספרסו ולהפנות את המבט דרומה.
מה כן ייצא לנו מהריסת ההתיישבות ביהודה ושומרון? מאזן דמוגרפי נעים יותר לעין. בעיות דמוגרפיה היו מנת חלקם של היהודים בארץ ישראל מאז ומתמיד. עד שהחלה העלייה הראשונה נאמד היישוב היהודי בארץ בכ־26 אלף נפש. העלייה הראשונה הכפילה את המספר הזה, ומאז המצב הלך והשתפר. ערב הקמתה של מדינת ישראל הגיע מספר היהודים בארץ לכ־600 אלף, ואף אחד כאן לא התכוון להשלים גם עם המספר הנאה הזה.
אלא שבזמנו נלחמו בבעיה הדמוגרפית לא דרך הצרת גבולות, שהיו צרים ממילא, אלא באמצעות עידוד הילודה ומאבק אינטנסיבי להעלאת יהודי העולם ארצה. בעידן של "האדם במרכז", מושגים כאלה הם הס מלהזכיר. עידוד הילודה במענקים ובהטבות עלול חלילה לעכב את הקריירה של מי מאיתנו, ולהקפיץ את הארגונים האקולוגיים, שגם ככה נמאס להם שאנחנו דורכים להם על הטבע במקום לשמר אותו. גם עידוד העלייה, עם כל הכבוד, מותנה במחיר המילקי בארץ המוצא. העולים החדשים של פעם היו מתקבלים כאן בדגלים ובברכות, היום הם מתקבלים בתהייה פומבית שעיקרה: מה היה חסר לכם שם, שבאתם לפה? ככה לא בונים דמוגרפיה וככה לא בונים מדינה.
"המחנה הציוני" מתבקש לאסוף את עצמו, ולהיזכר למה הוא כאן. תוכנית הנסיגה החד־צדדית לא תסיים את הסכסוך, היא רק תקשה הרבה יותר על הניהול שלו. אם מחנה השמאל למד משהו מההתנתקות, הרי זה רק איך מנהלים מבצע כזה בצורה נכונה יותר, ואיך ממשיכים להתעלם ממחיר הדמים שיגיע בעקבותיו. התוכניות, כאמור, כבר כתובות ומוכנות לפעולה. יש בהן פירוט אקדמי מעמיק שיורד לפרטי פרטים, ומסביר איך לפנות ובאיזה תקציב, איפה לרכז התיישבות והיכן לקלוט את המפונים.
המעבר מחלום השלום לחלום הגבולות הצרים מלמד על מטרה אחת: לפנות מתנחלים בכל מחיר. רק התירוץ משתנה. אובססיה חסרת אחריות להצרת היקפים היא הפרעה לכל דבר, ומחירה לא פחות ממסוכן. ברפואית קוראים לזה אנורקסיה.
לפני שבועיים כיכב נועם פדרמן, איש חברון, בסרט אילם באורך מינימלי. כמו בכל פעם שפדרמן עולה לכותרות, גם ההופעה הזו הולידה אוטומטית תיעוב עמוק משמאל וכוננות ספיגה מימין, מלווה בתנועות אי נוחות בלתי רצוניות משני הצדדים. מה לעשות, איש "כך" החייכן הזה הוא לא בדיוק המלצרית המתחנפת מהפרסומת של עלית, וגם ברבים מחוגי הימין לא תמיד יודעים איך לאכול אותו. כשהוא בתמונה יש סיכוי סביר שיהיו התלהמויות, גם אם זה רק סרט אילם. אלא שבניגוד לסרטים האילמים המוכרים, הסרט הקצר הזה לא לווה בכתוביות מרצדות בשחור־לבן שהסבירו לצופה מה אנחנו רואים פה בעצם. ככה זה כשסומכים על הפקה של "בצלם".
הסרט הראה את פדרמן כשהוא יוצא מרכבו בלב חברון, מיידה אבנים על ערבי, ואז מסתובב לפתע לכיוון טרנזיט עמוס תבניות ביצים ומשליך אותן לארץ. נהג הטרנזיט המבוהל נכנס במהירות לרכב ונס מהמקום. ותודה לערוץ 2 על מלאכת הדיבוב הכמעט־נאמנה. הסרט הקצר הזה הוא שיעור מצוין למגמת קולנוע שנה ראשונה.
כי למה לשנות רק סצנה אחת קטנה, אם אפשר לשנות את המציאות כולה? הרי עם עריכה נכונה ההיסטוריה יכולה להתחיל ב־48' או ב־67', תבחרו מה שנוח לכם. יד אמן יכולה להפוך כל נתניהו לביבי וכל בוז'י להרצוג. היא יכולה לשדר לנו רק את מה שנוח לה להשמיע מאבו־מאזן ולסנן את מה שלא, להלבין את דמותה של לבני ואפילו לדובב את השתיקות האינטליגנטיות של יו"ר מפלגת העבודה. למי יש כוח ללכת לחדר העריכה ולחבר את החלקים שנשרו מהסרט המלא? ובכן, לפדרמן יש. למרבה המזל, בצד עבודת הצילום של סוזן ג'עבר בחברון, גם מצלמות האבטחה של צה"ל נתנו עבודה. גם אצלן, פס־הקול שמר על זכות השתיקה, וכאן נכנסת לתמונה עדותו של פדרמן עצמו. לשיפוטכם.
"האירוע הזה מתחלק לשניים – מה שידעתי בזמן אמת ומה שהתברר לי למפרע", אומר פדרמן. "ביום חמישי לפני שבועיים נסעתי מחברון לקריית־ארבע עם שניים מילדיי ועם טרמפיסט מבוגר. כשהגענו לצומת הדרכים של ציר המתפללים וסמטת ארז, אני רואה ערבי כבן 18 עומד וזורק עליי אבנים. מיד הסתובבתי עם הרכב לכיוונו כדי להפחיד אותו, והוא אכן נבהל והתחיל לברוח. יחד עם הבן הגדול שלי יצאנו מהרכב, והתחלנו להשליך עליו אבנים - אותן אבנים שלפני רגע השליך עלינו. הערבי מתחבא מאחורי מכוניות, ובינתיים יוצאים עוד ערבים, מקללים אותנו וזורקים עלינו אבנים". אחרי שלושים שנה בחברון פדרמן כבר מבין היטב את הלשון המקומית, בעיקר כשהיא מתחרזת עם "אטבח אל יהוד".
"בזמן שאני מבהיל את מיידה האבנים, אני שומע לצדי ערבי אחד אומר לנהג טרנזיט שהעמיס עליה תבניות ביצים: 'תן לו שיעבור ותדרוס אותו'. הסתובבתי אליהם, והדבר הראשון שעלה לי לראש היה לבלבל אותו ולהבהיל אותו. פשוט משכתי את תבניות הביצים וזרקתי אותן על הארץ, והוא אכן נכנס מיד לרכב וברח עם הטרנזיט שלו. כל זה קורה תוך כדי שזורקים עליי אבנים מהגגות ומהצדדים, והערבי שהתחיל את הכול שוב זורק אבנים, הפעם בגיבוי חברים. זרקתי אבנים ופגעתי במכוניות, במטרה להרתיע אותם".
האירוע הזה הסתיים בשמשות מנופצות של חמש מכוניות ובנזק כבד לתבניות ביצים. כל הזמן הזה מתעדת את האירועים סוזן ג'עבר, בת למשפחת רוצחיו של ארז שמואל שהסמטה המדוברת נקראת על שמו. היא יושבה בחלון ומסריטה את סרטה, אבל הסרט שהיא מוסרת לתקשורת מתחיל בדיוק רגע אחרי שהמיידה הראשון סיים להשליך אבנים והחל לברוח מפדרמן.
סרטי האבטחה מספרים סיפור מורכב הרבה יותר, גם אם נבחר לא להאמין לכל ההסברים של פדרמן. הבחור הערבי - "צעיר", כפי שמקובל לכנות מפגעים כמותו שאינם חשודים חלילה בתג מחיר אלא רק בניסיון רצח - עמד בצומת כרבע שעה. הוא התחיל את מלאכתו בהשלכת אבנים על ג'יפ צבאי שעמד במקום, עד שהג'יפ קיפל גלגלים נסע משם לציר המתפללים עצמו. נאמן למטרתו ליווה הבחור את הג'יפ למקומו החדש, והמשיך ליידות עליו אבנים גם שם. נאמן להתקפלותו, הג'יפ נסע גם משם. ג'יפ אחר שעבר במקום חטף אבנים והמשיך לדרכו, וכך גם שתי מכוניות אזרחיות (באחת מהן נהגה גננת) ואוטובוס תלמידים. ואז הגיע פדרמן. את כל האירוע המתגלגל הזה מצלמת גם ג'עבר, אבל לתקשורת כאמור היא מוסרת את גרסת הבימאי שלה. אמנות, אתם יודעים.
אם תרצו, אלה קווים לדמותו של המפגע הספונטני: סבלני, מתמיד ופוטוגני, אבל ספונטני הוא לא. פדרמן חי על הגבול, לוקח סיכונים ולא רואה בעיניים.
אבל אנחנו לא פה בעניין של כבוד, אנחנו מבקשים חיים. אם לסכם את הסצנה הנועם־פדרמנית הזו במילים פשוטות, הרי שבעוד ג'יפ צבאי בוחר לברוח מהמקום כשמשליכים עליו אבנים, פדרמן רודף אחרי המיידים ומחזיר. לא יודעת מה אתכם, לי זה נשמע כמו סיבה ותוצאה.
אקו"ם