הגיעה השעה לחזור לציונות של הרצל
דווקא לאור הקיטוב שמתחולל בנו לקראת הבחירות, ראוי לחזור למורשתו הציונית של הרצל ששאפה לאחד את כל הזרמים בעם ולתת מקום לכולם בחברה מלוכדת אחת
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- בנט: "לא אמסור שטח לערבים, ולא אתנצל"
- מיהי המאהבת המסתורית של הנשיא פוטין?
תדמית זו נוחה לקבוצות שונות בעם היהודי, משום שהיא פוטרת אותם מן ההתמודדות עם המסר המורכב שהעמידה הציונות עבור יהודים רבים בתקופה שלאחר ההשכלה באירופה. לדידם של יהודים רבים הציונות היתה שיבה אל היהדות ואל העם היהודי.
שיבת היהודי המשכיל, זה שהושפע מגלי ה"נאורות", הסוציאליסטי לעתים, לסולידריות עם עמו, העם היהודי. הציונות היוותה קודם כל ביטוי לערבות כלפי אחיו ואחיותיו היהודים באשר הם – חרדים, בני עדות אחרות, בני השקפת עולם אחרת. זוהי "מהות הציונות" החוזרת ועולה מכתבים ומזיכרונותיהם של ציונים שונים מכל הזרמים לאורך ההיסטוריה הציונית.
בימינו, נהוג לחשוב, לפחות כך מתבטאים רבים מן המנהיגים שרוממות המילה ציונות בגרונם, שציונות ויהדות הם שני קטבים ביחס מנוגד שאין לו פתרון. על כן יש המזהים באופן מוטעה את ציונותו של הרצל, עם מסרים פוסט- ציונים, המנקים את הציונות מסממנים יהודיים ומסולידריות יהודית. על כן דווקא בעיצומה של מערכת הבחירות כדאי לעורר את הזיכרון, בדבר הגישה הבסיסית של חוזה מדינת היהודים ליהדות.
יהדותו של הרצל אמנם לא היתה יהדות אורתודוקסית, המעוגנת באורח חיים הלכתי. ועם זאת, הציונות שביטאה לשיטתו פתרון לבעיית האנטישמיות שנוצרה בעקבות השתלבות היהודים במדינות אירופה, עוררה את התחבבות היהדות בליבו ולמעשה ביטאה את הרגש החם הזה. בכתבו בגוף שלישי על עצמו במאמר זה גילה לקוראיו כי
"הטתה את לבו [= שלו, של הרצל] לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים, מפני שנתרחק ממנה כל כך, עלה לו עתה: התחיל לחבבה בכל לבבו ובכל נפשו".
הרצל לא ביקש "לחזור בתשובה" כלומר: להפוך לאדם אורתודוקסי שומר מצוות משום שראה בכך תהליך לא אוטנטי עבורו. אך תהליך ההתקרבות ליהדות מתוך התעוררות רגש ההזדהות עם עמו ציין גם עמדה שאינה עוינת כלפי עולם ההלכה והאורתודוקסיה ומרכזיותו בתרבות היהודית, הגם שהרצל לא הפך להיות חלק ממנו.
הרצל נימק את הסיבות לתהליך עדין ודיאלקטי של שיבתו דרך הציונות לזהות היהודית כדלקמן: "כאדם וכאמן בעל השקפות מודרניות," התוודה, "נקשר לדברים רבים שאינם יהודיים והתרגל בהם, ומתוך תרבויות העמים, שנתחנך על פיהן, קלט ברוחו הרבה דברים שלא נתנו להמחות. הכי אפשר היה לאחד כל אלה עם תשובתו אל היהדות?" כך שאל וקיווה שהדור הבא של יהודים יהיה כשיר יותר ממנו לשלב את המודרנה עם היהדות, זאת בתנאי שיכוונו אותו וידריכו אותו לכך.
שאלות הזהות היהודית נותרו על כנן ויצירת שילוב מאוזן בין מה שמקורו ביהדות ההיסטורית וההלכתית ובין מה שמקורו בתרבויות חיצוניות ליהדות- עודנו קשה. שליש מהעם היהודי הושמד בשואה, שאותה הוא במידה רבה צפה, פלג אחר של העם – יהודי ארצות האיסלאם גורש בהינף יד מארצותיו, מדינת ישראל הוקמה והתרחש כאן קיבוץ גלויות מרתק ומפעים- אך שאלת האיזון בין ה"פנים" ל"חוץ" טרם נפתרה והיא אולי
הרצל לא התיימר להציל את העולם כולו, אם כי סבר שהמפעל הציוני יעלה תרומה גדולה לעולם, וכך היה. בחשיבתו ניכרת הענווה היהודית עתיקת היומין, שאם נתמקד בהדלקת נרות קטנים נאיר חשכה גדולה. הוא ראה את תפקידו כתפקיד השמש: להדליק את הנרות ולא להיספר במניינם. עוד היבט של ענווה מנהיגותית. וכך הוא מסיים: "בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים.
האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור". חג אורים שמח!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם