רעיונותיו של ערפאת מקודמים באמצעות אנשי רוח מהשמאל
שלושה מבכירי הספרות הישראלית הצטרפו לעצומה שקוראת לפרלמנטים האירופים להכיר ברשות הפלסטינית כמדינה. השאלה היא: איזה שטח הם מוכנים להקצות לנו, בישראל
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- בנוכחות דלה: ועדת חוץ וביטחון נפרדה מגנץ
- חשד לפיגוע דריסה בצרפת: נהג דרס קונים לחג המולד
המדינה הפלסטינית המוצעת מתוחמת בגבולות 1967. לאור זאת יש לבחון אם גבולות אלו מקובלים על שלושת הסופרים, וזאת ניתן לנסות ולהבין דרך עיון ביצירותיהם והתבטאויותיהם. כלומר, האם מדינת ישראל זכאית בעיני הסופרים, להתקיים בגבולות מלחמת השחרור.
בסיפורו "מול היערות", שפורסם ב-1963, מתאר א.ב. יהושע את קורותיו של צופה יהודי ביערות קק"ל על הר הכרמל. במצפה היערן שבו משתכן הצופה, שוהים גם ערבי מבוגר וילדתו, שבעבר גרו בכפר, שעל חורבותיו ניטע היער. בסופו של הסיפור נשרף היער, ומתגלים חורבות הכפר הערבי.
מאחר שהדיון כאן נסוב על גבולות המדינה הפלסטינית, לפי יהושע וחבריו, נזכיר כאן כי הכרמל נמצא בתוך תכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 שעל בסיסה הוכרזה מדינת ישראל. יהושע אינו כותב כי הוא מתנגד לחלוקה זו, אך מתאר בסיפור כיצד "הצופה צועד בראש והערבי רומס את פסיעותיו".
עמוס עוז אמר כי "מדינה יהודית היא כשל לוגי בהגדרה, כיוון 'שמדינה לא יכולה להיות יהודית, כפי שכיסא אינו יכול להיות יהודי'". בהקשר זה יש להזכיר את משנתו של הארגון הקיצוני שמאלי "מצפן", שהגדיר עצמו אנטי ציוני, וטען: "באם הערבים הם אויב בכוח למדינת ישראל בכל עת, ואפילו בעת שלום שתבוא לאחר הסדר הבעיה, הרי שעצם ההכרעה על הקמת מדינה יהודית במזרח התיכון בטעות יסודה."
ודוד גרוסמן תיאר כבר לפני יותר משלושים שנה, ברומן "חיוך הגדי", את "האקדח שהופיע על בימת החיזיון שלנו במערכה הראשונה, נניח בתקופת 'השומר', יורה בנו כעת, והאם זה כבר רחש ירידת המסך עלינו, שאנחנו שומעים..." שהרי לפי תפיסתו של דוד גרוסמן במתבטאת ברומן יש לתור אחר "המופת החדש שיש להציב כעת בין המירכאות שנתפנו מן הציונות...".
אלו דוגמאות ליחסם של הסופרים למדינת ישראל כפי שהם ביטאו בעצמם. ומעניין לראות איך התפרשו כתביהם.
בעיתון "דבר" כתב ב-1968, חוקר הספרות ישעיהו אוסטרידן על הרומן של עמוס "מיכאל שלי" כי "אינני בא למעט מערכם אם האנושי ואם המדומיין, של חליל ועזיז ... אפילו לא את סגולת תאוותם המיסטית-אפוקליפטית להשמדת ישראל, לכיבוש מחדש של ירושלים בהסכמתה -אזעקתה ותשוקתה הדמיונית של חנה גונן לשני הגיבורים הערבים המסתערים עלינו לכלותינו".
על א.ב. יהושע כתבה ההיסטוריונית אלה שוחט כי בסיפורו "מול היערות" ישנם אלמנטים המציגים את "הבחילה האקסיסטנציאלית של הצבר". ב-1979 ניתח צבי צמרת, בכתב העת "שדמות", בעקבות ספרו "המאהב", את יהושע כך: "עיקר המסר הרעיוני ... הינו המאמץ לברוח מן הדטרמיניזם של הגורל היהודי... הפתרונות אשר יהושע מציע לבעיות הקיום היהודי בימינו הינם מחיקת המסגרות הלאומיות ... מחיקת המסגרות המדיניות ...".
בין קיצוניות לציונות
לאור מה שהוצג כאן על עמדותיהם של הסופרים, אפשר לומר כי בשעה שנטען כלפי הערבים על כך שמעולם הם לא זנחו את חלומם ושאיפותיהם לשוב ליפו, רמלה, חיפה וחולדה, הרי שבקרב הישראלים התפתחה תופעה, בהשראת ארגון "מצפן", של ויתור על מקומות אלו. אנשי רוח ואקדמיה נושאים את בשורת "מצפן" הקוראת לביטולה של מדינת ישראל ויצירת "מזרח התיכון החדש".
ניתן לומר איפה שתורת השלבים של ערפאת מיושמת הלכה למעשה, באופן אירוני, באמצעות קורבנותיו הפוטנציאליים והתמימים, אף אם הם מחשבים למלט עצמם מגורלם. נותר רק לשאול את "מבשרי הגאולה" הללו מהו תחום המושב שאותו הם הקצו ליהודים בארץ ישראל, בהנחה שיש להם מקום בכלל על פני האדמה.
נראה כי צודקת ציפי לבני באומרה שהבחירות האלו יהיו בין קיצוניות לציונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם