תסביך ביבי: למה שונאים אותו, או הופכים אותו לאל?
כל עוד עמדות הכוח, ובראשן התקשורת, מתנהלים באופן אחיד ומנותק – נתניהו כאן כדי להישאר. הנאמנות השבטית לראש הממשלה, נובעת יותר משנאת המן ופחות מאהבת מרדכי
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
העניין הוא שביבי הוא לא זה ולא זה. מי שאין לו נטייה למלודרמות וזכה לחיסון טמפרמנטי מההסתות חסרות התקדים שמתנהלות נגדו באופן אובססיבי כבר למעלה מעשור, יכול לראות את האמת – ביבי הוא פוליטקאי סביר, יש לו יתרונות ברורים, יש לו חסרונות ברורים, ואם הפוליטיקה הישראלית הייתה שכונה, הוא היה הבן של השכן.
באופן מפתיע, רק מיעוט שבמיעוט מצליח לראות אותו כפי שהוא באמת. עבור חלק אחד הוא המשיח, עבור החלק השני - מלאך המוות.
כדי לרדת לעומקה של התופעה צריך לגעת בבראשית של הדברים ואצלי הבראשית זאת תמיד האימא. כשאימא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה לא בנה לה בית. במקום בית הוא נכנס עם כלתו הצעירה לתוך שכונת האזבסטונים – צריפים שבהם בחורף הירח מטפטף עלינו ובקיץ אתה גר בתוך השמש.
חורשת האקליפטוס הייתה שמורה רק לאלה שקיבלו את הפנקס האדום. אימא הייתה אישה צעירה, צעירה מאוד, היא אהבה את נטלי ווד ואת צ'רלטון הסטון אבל העריצה את דוסטויבסקי, שאותו קראה בפרסית תחת צילם של עצי הרימון בשכונה היהודית באיספהאן. רק כשהגיעה לכאן גילתה לתדהמתה שהיא אנאלפבתית.
אין כל צורך להגדיר את הטריוויאלי – כולם היו מהגרים, רובם לא הכירו את השפה, לאף אחד לא היה קל להתברג לתוך מדינה בהתהוות. אבל בעוד המקבילה של אמא שלי מארץ אירופית הייתה מהגרת, הרי שאמא שלי הפכה במחי עלייה אחת למפגרת. הרווח הצר בין מהגרת למפגרת הוא הרווח שבו משתחל לו ביבי, שם נמצא הדי.אן.איי של תומכיו הנלהבים, או של שונאיו המושבעים.
אנשים נהנים לחשוב שההזדהות שלהם לקבוצה מסוימת נעשית על בסיס רציונלי. אבל האמת היא שלא מדובר בהזדהות, ולרוב גם לא מדובר במניעים רציונאלים – אנחנו מתאגדים לקבוצות בגלל הקבוצה הנגדית שלא מקבלת אותנו, והבסיס לכך הוא לרוב רגשי.
במילים אחרות – הנאמנות השבטית לביבי נובעת משנאת המן ופחות מאהבת מרדכי. באותו אופן בדיוק פועלת גם הסלידה ממנו.
מצד אחד יש לנו את אדוני הארץ הישנה והטובה, שחולשים במונופול חסר תקדים על כל גופי התקשורת. מדובר בצאצאים הרוחניים של הפנקס האדום שמנהיגות הארץ (רק מהבחינה הפוליטית) נגנבה מהם במין מחטף מוזר ומקומם. הם עומדים מאחורי כל המיקרופונים החשובים וקולם הוא קול בולשביקי, הן בצורתו והן בתוכנו – רק לא ביבי. הם לא מבינים, הם באמת לא מבינים,
מהצד השני עומדת הקבוצה שהעלבון עדיין צרוב לה בתוך הדי.אן.איי. היא מורכבת מאנשים שאין להם קול בשום גוף תקשורת. הייצוג התקשורתי שלהם לא קיים, או קיים אבל מבזה בבחינת קריקטורה בארץ נהדרת. הקבוצה הזאת הרבה יותר זריזה, ממזרית ומשוכללת מקודמתה – היא רואה לאדוני הארץ את התחתונים והיא גם יודעת שאחת לכמה שנים יגיע יום חגה והוא יתרחש בתוך הקלפי.
בגין היה הראשון שהבין את המנועים שמפעילים את הקבוצה הזו, ביבי ממשיך יפה יפה את הדרך שלו. כך, באופן פרדוקסלי, ה"רק לא ביבי" מתרגם לעמדה אחת – דווקא ביבי. ביום שבו יתקיים איזון אמיתי בכל עמדות המפתח והכוח של החברה הישראלית, תופעת הדווקאיזם תיעלם, ואנשים יתפנו לראות את ביבי כפי שהוא – עוד פוליטיקאי סביר. כל עוד עמדות הכוח, ובראשן התקשורת, מתנהלות באופן אחיד מדי, מנותק מדי, זחוח מדי, מתנשא מדי ושונא מדי – היו סמוכים ובטוחים בדבר אחד – ביבי כאן, והוא כאן כדי להישאר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם