התמונה שזעזעה את העולם: לא מספיק למות, צריך לדעת איך ומתי

איילאן כורדי בן ה-3 "דגמן" את הטרגדיה טוב יותר מחבריו לאסון או מאחיו הגדול. הוא היה פוטוגני יותר. בעידן הריאליטי צריך לדעת איך למות נכון כדי לקבל הכרה

קשה היה לפספס בשבוע החולף את התמונה שזעזעה את העולם ובה נראה איילאן כורדי, הילד האומלל בן ה-3, שרוע על חוף הים בטורקיה לאחר שספינת המהגרים הרעועה שבה שט אל עבר חופי אירופה שקעה במצולות.

- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אבל עוד לפני שאיילאן הקטן נסחף אל החוף טבעו עשרות אם לא מאות ילדים כמותו בניסיונם להגיע לחוף מבטחים. גופותיהם של אחדים מהם אף נסחפו אל החוף ותועדו בתמונות מזעזעות לא פחות. אף אחד מהם לא הרעיד את העולם כמו איילאן. וכמה מאיתנו יודעים שעל אותו חוף נמצא גם גאליפ כורדי, אחיו בן ה-5 של איילאן, גם הוא ללא רוח חיים? ברוב האתרים אפילו לא טרחו להזכיר את שמו והסתפקו בתיאור "אח של איילאן".

ריאליטי מוות. אלייאן כורדי מפונה מהחוף צילום: AFP

אז למה העולם הזדעזע כל כך מתמונתו של איילאן? בגלל שהילד הקטן "דגמן" את הטרגדיה טוב יותר מחבריו לאסון או מאחיו הגדול. הוא היה פוטוגני יותר. הילדים האחרים, מתים לא פחות ממנו, לא "עשו" את זה לעורכים באתרי החדשות ולגולשים בפייסבוק.

משה סילמן שהצית את עצמו ב-14 ביולי 2012, מול מצלמות הטלוויזיה בעצרת לציון שנה למחאת האוהלים, הפך לסמל. התקשורת עסקה בו ללא הפסקה ותמונתו תיחקק לעד. אבל הוא לא היה הראשון שהצית את עצמו כמחאה במדינת ישראל. ילנה בוסינובה הציתה את עצמה ב-17 באוגוסט 2005 כמחאה על תוכנית ההתנתקות. "אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהתנתקות לא צולם כלל", נכתב לאחר מכן באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית". "ילנה בוסינובה שהציתה את עצמה בלהבות, ומתה לאחר מכן, במחאה נגד ההתנתקות. אם אירוע זה היה מצולם, הוא היה מקבל תהודה בכל העולם ואולי הופך לסמל מרכזי של ההתנגדות".

אותו אתם זוכרים, את ילנה בוסינובה לא. משה סילמן צילום: החזית החיפאית

לאורך ההיסטוריה לא חסרים מקרים שבהם מותם של אחדים הפך לאגדה, בעוד אחרים שמתו בנסיבות דומות נשכחו לעד. אם בעבר נדרש משפט אלמותי כמו זה שיוחס לטרומפלדור, או נסיבות מוות מסתוריות כמו של ארלוזרוב, הרי שבעידן שבו כל דבר מתועד ומצולם - עניין המוות וכמות הסופרלטיבים שהוא יקבל תלויים יותר ברמת הגימור של הביצוע.

כמו בכל דבר בחיים, גם שאתה מת צריך לחשוב על תזמון, מיקום ולא תזיק גם טיפה של מזל. פיגוע קטלני בסוריה, עיראק, ניגריה או סומליה לא מרגש אף אחד, גם אם גבה את חייהם של עשרות, בהם ילדים ונשים. בגרמניה או בצרפת לעומת זאת, כל אירוע של ירי מחדד את חושיהם של העיתונאים המזהים כאן "סיפור".

אם אתה לכוד במגדלי התאומים המטים ליפול ואתה מבין שסופך קרב, הקדש דקה של מחשבה ותגלה שלזנק אל מותך אל מול תקתוקי המצלמות יקנה לך לפחות תהילת עולם לאחר מותך, בניגוד לחבריך שבחרו פשוט למות מוות בנאלי ורגיל. בשנות האלפיים אנשים הולכים לאקס פקטור, המירוץ למיליון או מאסטר שף, כדי להיות מפורסמים בחברה שבה הם חיים. אבל קיימת גם האופציה להיות סלב אם אתה יודע איך למות נכון.

וזו בסופה של דבר הנקודה המהותית. אף אחד לא מוכר מוצר שאין מי שיקנה אותו. אנחנו אלו שממליכים את מלכי הרייטינג ואנו אלו שקוברים אותם בתהומות הנשייה. דאעש עושים מזה קריירה. מאות אלפים אחרים משלמים על כך בחייהם. אם באמת היה אכפת לנו מהם, והם לא היו רק ריגוש רגעי של הצופים, אולי היינו עוסקים בסיפור הרחב יותר, ואיילאן הקטן היה נשאר דמות אלמונית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg