נאום זחאלקה: הבדיחה היא על חשבון כולנו
דברי זחאלקה בכנסת עוררו דיונים על "התפכחות השמאל", וה"שלום" לסתיו שפיר. אבל האמירה האמתית התחבאה בין השורות: הטענה שאדמות הקיבוצים גזולות, היא מראה עגומה למדינה שמאבדת כיוון
השאלה כיצד בדיוק הגיבה סתיו שפיר לברכות השלום של זחאלקה, העסיקה בימים האחרונים את מיטב המוחות. ברחבי הרשת כבר החלו למצות את הפוטנציאל הטמון בסיטואציה, החל מניתוח אופייה של שפיר, דרך התמיהה מדוע חרף העובדה שהוא "ניסה להגיד לה שלום בכל כוחו", לא זכה זחאלקה לברכה המיוחלת, וכלה בדיונים סביב אמרת חז"ל העוסקת בהקדמת השלום לכל אדם. אבל את העיקר פספסו פה.• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
והעיקר הוא לא סתיו שפיר, לא "פכחון השמאל" או "נצחון הימין", העיקר הוא ג'מאל זחאלקה.
לפני כמה שנים, במלאת שנה למבצע עופרת יצוקה, התארח זחאלקה, שכיהן אף אז כחבר כנסת, באולפן ערב חדש. זחאלקה טען כי הוא יוצא נגד המצור בעזה ונגד רצח הילדים.
זחאלקה נגד סתיו שפיר (צילום: ערוץ הכנסת):
"אהוד ברק שומע מוזיקה קלאסית והורג ילדים", הוא קרא בשידור. בתגובה החל עימות מילולי בינו לבין מנחה התוכנית דן מרגלית. חילופי הדברים בין השניים כללו את המילים חוצפן, חוצפה וחצוף על כל הטיותיהן האפשריות.
הויכוח נמשך, הטונים עלו, וזחאלקה נדרש לעזוב את האולפן. בעודו עושה דרכו החוצה, כשכבר יצא מטווח הצילום, נשמע קולו של זחאלקה צועק מפאתי האולפן: "זה שייח מוניס פה". כלומר, כאן לא תל אביב, כאן "שייח מוניס", הכפר הערבי שתושביו נמלטו ממנו במלחמת העצמאות ושטחו צורף מאוחר יותר לתל אביב.
מי שלא שמע את ארבע המילים הללו: "זה שייח מוניס פה", שנזרקו לחלל האוויר רגע לפני המעבר לאייטם הבא, עלול היה לפספס אותן בלהט האירוע. ארבע מילים שנאמרו בחטף, אך למעשה הן מספרות את הסיפור כולו.
גם הפעם, בנאום הנוכחי, נבלעה האמירה המרכזית של זחלאקה בשטף הגיבובים שבקעו מפיו. בין "גזענות שקטה", "גזענות של שתיקה" ושאר תיאורים מתחום הליריקה, דרש זחאלקה מעל דוכן הכנסת: "תחזירו את האדמות שהפקעתם, תחזירו את האדמות שגנבתם מאיתנו".
העובדה שבדבריו התייחס זחאלקה לאדמות קיבוצים ולמפלגת העבודה, שימשה חומר גלם לבדיחות ושעשועים, והימין יצא במחולות. אך למרבה הצער, לא שמחה והנאה יש כאן, כי אם מועקה גדולה.
אכן זחאלקה סיפק הפוגה קומית מענייני היום, אך האמת היא שמבעד למעטה הקומי, צפה ועולה האמת המרה. זהו לא ויכוח פוליטי על עתידן של ההתנחלויות – זה ויכוח על קיומה של מדינת ישראל. לא מדובר על יהודה, שומרון וגוש עציון. מדובר גם על געש, דן, יחיעם, יד מרדכי, מגידו – ולמעשה כל חלק וחלק ממדינת היהודים.
מבחינה משפטית, אומנם קיים סעיף בחוק המאפשר פסילת התמודדות ממי ששולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אך הסעיף כמעט לא ישים, ויש להניח כי זחאלקה יודע זאת היטב. באופן כללי, פסילה של מועמד מהתמודדות בבחירות היא הליך קשה ומורכב. ואכן הדמוקרטיה מחייבת מתיחה של גבולות חופש הביטוי, ולא בטוח שזה המקרה החורג מהם.
אך מעבר לשאלה המשפטית, נראה שיש כאן נקודה מהותית. כי אם יש משהו שאפשר ללמוד מהסיפור הזה הוא כמה אנו מורגלים באנשים המקבלים משכורת ממדינת ישראל, ובה בעת שוללים את עצם קיומה. כל כך התרגלנו, שמתוך הנאום המשונה של זחאלקה, נותרו רק השמחה לאיד כלפי מפלגת העבודה וה"שלום" האבוד של סתיו שפיר. אנחנו כל כך עסוקים ב"אמרנו לכם" ו"יצא המרצע מן השק", שאנחנו שוכחים שהבדיחה היא לא על חשבון סתיו שפיר, הבדיחה היא על חשבוננו. זחאלקה חיפש פופוליזם ומצא אותו, אבל על הדרך הוא גם הפטיר אגב אורחא, כאילו מדובר בעניין של מה בכך, שאדמות הקיבוצים הן אדמותיו הגזולות, וזהו גזל שהוא תובע את השבתו.
זו תשובה ניצחת לכל מי שחושב שחזרה אל קווי 67 תביא עימה שלום מיוחל, אך יותר מתשובה ניצחת, זו מראה עגומה למדינה שמאבדת כיוון ומאפשרת לאישי ציבור – כדבר שבשגרה – לנצל
את הבמה הניתנת להם על מנת לערער על קיומה. ועם כל הכבוד, מדובר בעניין הרבה יותר קריטי מאשר ברכות השלום שהם מלקטים במסדרון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם