יוצרי הסרט סבנה גאים להציג: "לוחמי חופש" שרצו לפוצץ מטוס
בסבנה מציירים שני שבטים וסכסוך בלי לקחת צד באירוע חטיפת המטוס. אבל למה לא לפתח את הרעיון? האנס בני סלע, המחבלים שריסקו את בנייני התאומים וגם ג'ון הג'יהאדיסט מדאעש – את כולם אפשר להציג באור אנושי וללא ביקורת
תרז הלסה, אחת מארבעת המחבלים שחטפו את מטוס "סבנה", יכולה להיות מרוצה. הסרט "סבנה", ששודר אתמול בערוץ 2, ארגן לה תעודת יושר קולנועית לתפארת. היא מתראיינת לסרט, ודמותה הופכת לאנושית, מתחשבת, כובשת כמעט. "אתה לא נגדם", אומרת הלסה על הנוסעים התמימים שחטפה וביקשה לפוצץ, "אתה נגד הפוליטיקה". הצופה צריך להתאפק כדי לא לקום ולהריע לדמות החוטפת, האחות הרחמנייה, זו שמשקה ומטפלת ודואגת לכל מחסורם של החטופים. רק בסוף הסרט מבצבצת אמת קטנה. "רציתי לפוצץ את המטוס", היא אומרת, "אני מצטערת שזה נגמר ככה". אז רצתה לפוצץ, אז מה?ליוצר הסרט "סבנה" הייתה מטרה פשוטה: לאזן, לנקות קצת, להחליף תפקידים. "היה לנו חשוב להראות את הגיבורים של כל צד", הודה רני סער, במאי הסרט, בראיון ל"הארץ". "הרעיון של כתיבת התסריט, לאחר ששמענו את כל העדויות, היה להציב את הנרטיב הישראלי לצד הצד הפלסטיני", הוסיף התסריטאי משה זונדר.
וההצלחה של השניים, אין מה להגיד, מסחררת. "איזה מעשה טרור גדול יותר מאשר כיבוש?", שואל בסרט דובר ארגון "ספטמבר השחור", באסם אבו שאריף, ועונה לעצמו ולנו: "איפה שיש מעשים של אי צדק - מישהו חייב לקום ולהתנגד להם". בין לבין, הוא מתרפק על אישיותו של אחד המחבלים. מדריך טיולים בירושלים, בחור מצחיק, שנון, חברותי מאוד. הזדעזע מזוועות הכיבוש ו"יצא להצטרף לכוח ההתנגדות". מפה לשם, חטף מטוס.
גם החברים, בעיקר הלסה, הם "לוחמי חופש". "לוקח לך איזה רגע להבין שהיא אמורה להיות הרעה בסיפור", טוען התסריטאי זונדר, "אבל עד שאתה מבין את זה, אתה כבר מפתח כלפיה יחס אחר". ולאיזה יחס חותר זונדר? ובכן, "אני באמת מאמין שאין טובים ורעים בשכונה הזאת שנקראת מדינת ישראל ופלסטין, אלא שני שבטים שנחלמים על אותה פיסת קרקע".
אבל גם בתוך שבטים, יש קאסטות. אנחנו, כבר הבנתם, ממוקמים די בתחתית. ישראלים שחצנים, בריוני קשקשים, שפורצים באמצע מסיבת חופש של חוטפי-אכפת-לי ומכבים את המוזיקה. "התנגדות לכיבוש זו זכות של כל עם", אומר בסרט באסם אבו שאריף, שמוצג כיועץ ערפאת. פרט טריוויה קטן ירד בעריכה: אבו שאריף היה זה שקלט את הארכי טרוריסט קרלוס בשורות החזית העממית וגם העניק לו את השם, כבונוס. אבל שוב, אנחנו נופלים לזוטות והורסים לצמד סער את זונדר את האידיליה. לשניים, כבר אמרנו, היה חשוב "להראות את הגיבורים של כל צד".
המטרה ראויה, אבל הביצוע צנוע מדי. למה לא לפתח את הרעיון? חשבו על זה: "בין תשוקה לכיבוש" - בני סלע והנאנסות, סיפורו של כל צד. בני מספר, נזכר ומשחזר. הן מדברות ונזכרות ובוכות. ברקע פסנתרים. הוא רצה קשר רציני, הן לא הסכימו. הוא התפשר על בכוח, אבל לא רצה להכאיב. הן פגועות, אבל יכולות להבין את המצוקה. פסנתרים. סוף.
ומה עם "פורש כנפיים" - סיפורו של מוחמד עטא. מהילדות בקהיר והחלום להטיס מטוס, דרך לימודי האדריכלות בהמבורג ועד להגשמת החלום, דווקא על טיסה 11 של אמריקן איירליינס שהסתיימה בחיבוק לוהט עם מגדלי התאומים. אל תמהרו לשפוט. אין פה טובים ורעים. יש פה שכונה, שני שבטים ומלחמה על טריטוריה. נסו להבין. כתוביות, סוף.
ואחרון, פסגת היצירה, "בראש טוב": אפוס קולנועי שבמרכזו מוחמד אמווזי. צעיר לונדוני בן 27, מוכר יותר בשם הבמה "ג'ון הג'יהאדיסט", עורף ראשים וכוכב סרטי הסנאף של דאעש. הוא יספר קצת על הילדות במערב לונדון, על הניכור, על המכות ביסודי, על האכזבה ממנצ'סטר יונייטד. גם משפחות המטופלים של ג'ון ישתתפו. הן מתגעגעות, מתקשות לתפקד. גם ג'ון מתגעגע. לאמו המובטלת, לאביו נהג המונית, לשמיים האפורים של לונדון. הוא יסיים להקים ח'ליפות איסלאמית ויחזור להשלים את התואר. כינורות, תודות, סוף.
בסרט "סבנה" אין מחבלים. יש לוחמים ושני צדדים שווים. "לשחקנים הערבים הפריע הביטוי 'מחבלים' ו'טרוריסטים' בתסריט", מגלה הבמאי סער באותו ראיון ב"הארץ". "הם טענו שמבחינתם הם חוטפים, שלא לומר לוחמי חופש". הבקשה, מיותר לציין, התקבלה במלואה. במקום מחבלים, חוטפים. עניין טכני, שולי כמעט. המבט מרוחק, נקי, ניטרלי. פתחנו דף חדש, ציירנו שני שבטים וסכסוך. בדרך התגנבה חטיפת מטוס קטנה, על רקע פסנתרים. הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע. סוף.
אקו"ם