די להעצמה

בעולם המודרני כולנו נדרשים להיות חזקים, אבל האמת היא שרוב הזמן אנחנו פגיעים ולא תזיק לנו קצת עזרה. ביום הדין, אנחנו נזכרים בכך שיש לנו רועה ושכדאי לשאת אליו עיניים

פעם חשבתי שהאריה הוא מלך החיות. ואז ראיתי את הטיגריס. הטורף הנורא הזה משוטט בכלובו ללא הרף, שריריו העצומים מחליקים מתחת לעורו היפהפה, ועיניו הדולקות מתבוננות בך ללא הפוגה, כאומרות: "חכה–חכה. סורג אחד רופף..." בהשוואה אליו, האריה הוא חתול גדול ומנומנם (אכן, עם תסרוקת מרשימה). ובכל זאת, בהיעדר טיגריסים באזורנו, האריה הוא מלך החיות הארץ–ישראלי. לכן הוא מופיע באינספור פסוקים, משלים ופתגמים הקוראים לנו להיות עזים כאריה ולהתגבר כארי.

נשים מתפללות סליחות בכותל צילום: אדי ישראל

נדמה שהאריה הפך לסמל הרבה יותר דומיננטי בעידן המודרני. העוצמה והניצחון שהוא מסמל הפכו לדגל של תקופתנו. כמה נפוצות בשפתנו היום ההסתעפויות העכשוויות של המילה עוצמה: העצמה, התעצמות, עוצמתי. כל סדנת תופים וחומוס מתוארת כאירוע "מעצים", שלא לומר: "מנהיגותי". בימי קדם, אדם אחד או שניים בכל דור היו מנהיגים, בעוד היום נתברכנו בשפע לא יתואר של מנהיגים, ככוכבי השמיים לרוב. כל עובד בתפקיד ניהול זוטר נשלח לסדנאות מנהיגות כדי לחשוף את נפוליאון איש הפלדה הנחבא מתחת למעטה הפקיד האפרורי.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אמר לי פעם מישהו: "אני אוהב כל מה שקשור באנגליה; בטח בגלגול הקודם הייתי ממשפחת המלוכה". אבל למה דווקא ממשפחת המלוכה? הרי אם באמת היה נולד באנגליה אי–אז, סביר פי כמה ריבואות שהיה מנקה ארובות עני או כורה פחם אומלל, ולא נסיך הכתר. אבל היום אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כמנהיגים נאצלים, אז על פחות מרוזן בכיר אין מה לדבר.

המאה ה–21 מקדשת את ההצלחה והעוצמה. ולאחר שהפכנו כולנו למנהיגים ווינרים ועוצמתיים, אך פלא הוא מדוע האנושות עדיין בולעת בכל יום הררי טבליות ציפרלקס. הסתכלו על האנשים מסביבכם: אחרי כל הסדנאות והסיסמאות, כמה מהם באמת מצליחנים מלאי עוצמה וביטחון עצמי? בואו נעזוב את האחרים, ונסתכל על עצמנו: האם אנחנו כאלו?

ראש השנה קורא לנו לעזוב לכמה ימים את עולם האריות, ולחזור לעולם הכבשים. כולנו יודעים שהשופר הוא קרן של אַיִל, אבל כדאי לזכור שאין מדובר בחיה האצילית אַיָל, בן הדוד של הצבי, אלא פשוט בכבש. דווקא את קרניה של החיה הפשוטה, הפגיעה והלא אצילית הזו בחרנו כדי לזעוק לאלוקינו ביום הדין.

עוצמה, גבורה ותנופה הן תכונות טובות כשמשתמשים בהן כראוי, אבל הן מאפיינות רק חלק מוגבל מההתנהגות שלנו. במשך רוב הזמן אנחנו אנשים פגיעים, הזקוקים לעזרת אלוקינו ותלויים בו. הפיוט המצמרר "ונתנה תוקף" מזכיר לנו שהקב"ה משגיח עלינו כרועה המטפל בעדרו ודן את דינו: "כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו".

פרופ' מרדכי רוטנברג, זוכה פרס ישראל, פיתח שיטה ייחודית לטיפול נפשי ברוח יהודית. בין היתר הוא מדבר על "שיטת הצמצום": כשם שאלוקים צמצם עצמו כדי לְפַנות מקום לעולם להיברא, כך כל אדם צריך לצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאחרים. לא רק להתעצם, אלא גם להצטמצם. מספרים שפעם הגיע אליו מטופל והתלונן שאשתו האסרטיבית רומסת אותו, בעוד הוא רך כטלה. כך השיב לו רוטנברג: לוּ באת למומחה אחר, היה מטפל בך כדי להפוך גם אותך לאסרטיבי. כיוון שבאת אליי, אני אומר שאתה בסדר גמור; אשתך היא זו שצריכה לבוא אליי.

אכן, החיים דורשים מאיתנו לעתים גבורה. לא בכדי על פרוכות ארון הקודש שלנו רקומים אריות. אפילו כדי לחזור בתשובה כמו שצריך נחוצה עוצמה נפשית חזקה וממוקדת. ולמרות כל אלו, לא יזיק לנו לגלות בימי התפילה והדין גם את הצד השני שלנו. שהרי לעתים קרובות אנחנו חושדים באנשים שהם זאב בעור כבש, בעוד למעשה רובנו כבשים בעור זאב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg