חשיבותו של השוטר הקטן

עם כל הכבוד לפוליטיקאים, הדרך לעצור את זריקות האבנים עוברת בשטח, במי שמטפל במיידי סלעים. מוכרחים לאזן את הפחד של השוטרים מחקירה בהדגשת חובתם להגן על האזרחים

פוליטיקאים מדברים, ואילו שרים מתווים מדיניות ומפרסמים הנחיות. בסופו של דבר, את המציאות קובע הדרג הזוטר שנמצא בשטח, שהוא כידוע בשר ודם המושפע במידה רבה מחולשותיו, מרגשותיו ומפחדיו. לנקודה הזאת יש חשיבות מכרעת גם בכל הקשור ליידויי האבנים בירושלים.

אחרי שנים של אינספור אירועים חבלניים ברחבי הבירה שלא דווחו באמצעי התקשורת ולא זכו להתייחסות רצינית מצד פוליטיקאים, נהרג אדם מזריקת אבן. כרגיל במקומותינו, רק לאחר שנשפך דם מישהו מתעורר ודברים מתחילים לזוז - אלא אם כן מדובר בפגיעה בערבים, ואז די בשפיכת צבע על קיר כדי לעורר מהומה תקשורתית ולהכניס את הפוליטיקאים ללחץ.

במקרה הזה זכה השר לביטחון פנים גלעד ארדן בסוג של רוח הקודש, וכמה ימים לפני הרצח של אלכסנדר לבלוביץ' כבר הודיע על היוזמה לכלול בשיקולי קידום השופטים את יחסם למיידי אבנים. המוטיבציה שלו ראויה וגם הרעיון לגיטימי, אך מוזר שארדן בחר בדרך עקיפה של השפעה על החלטות השופטים - באמצעות הפחד שלהם מוועדת המינוי שתתכנס בעניינם אי שם בעתיד. ומה אם מדובר בשופט שאין לו שאיפות להתקדם, או בשופטת שיודעת כי סיכוייה להתקדם נמוכים?

הכלי שנמצא בידי מחוקקים להשפיע על הענישה בגין עברה מסוימת הוא קביעה בחוק של רף ענישה מינימלי, שמקטין את מרווח שיקול הדעת המצוי בידי השופטים. רה"מ בנימין נתניהו, שהודיע על בחינת האפשרות הזאת, צדק בדבריו. האם זו רק הצהרה תקשורתית לשם הרגעת הרוחות, או שאכן ייצא ממנה משהו מעשי? כשמדובר בנתניהו קשה לדעת, במיוחד לאור העובדה שהבוס שלו – יהודה וינשטיין – מן הסתם לא יאהב את הצעד הזה.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אך לא זו הנקודה החשובה. כדי למגר עבריינות מסוג מסוים לא די בהגברת ההרתעה באמצעות החמרת הענישה, במיוחד כאשר מדובר בעבריינות לאומנית. בראש ובראשונה דרוש טיפול נוקשה יותר בזמן אמת, בשלב שבו ניתן לעצור את העבריינים לפני שהם מצליחים לפגוע בקורבנותיהם. לשם כך פרסמה הממשלה הודעה על בחינת האפשרות לשינוי נוהלי הפתיחה באש נגד מיידי אבנים. גם במקרה זה מדובר על בחינה, ועדיין לא על החלטה סופית. אנחנו כבר מכירים את התנהלות העניינים: נחשוב, נקים ועדה ועוד. בינתיים דמו של הקורבן ייספג באדמה וכולנו נשכח מהעניין.

אבל גם אם תשונה מדיניות הפתיחה באש, האם זה מה שישנה את התפקוד של השוטר בשטח? בסופו של דבר מה שיעבור בראשו כשייתקל בחבורת נערים מיידי אבנים הוא העתיד שצפוי לו אם ינהג בדרך כזו או אחרת. וזה מה שיחלוף בראשו באותו רגע: אם אירה לכיוון הנערים ואפגע באחד מהם, אבלה את הימים הבאים בחקירות של המחלקה לחקירות שוטרים, אושעה מעבודתי לתקופה מסוימת, שמי יוכפש בתקשורת ואולי גם אורשע ואיענש בבית משפט.

זו הנקודה שבה צריכה להיכנס לתמונה שרת המשפטים איילת שקד, שהתייצבה בחזית המאבק נגד תופעת יידויי האבנים. האם היא תיחלץ לעזרתו של אותו שוטר ותחסוך ממנו את מנת הייסורים הזאת? על פי המוניטין שיצא לה, אין ספק שהיא הייתה רוצה בכך. האם היא תצליח לכופף בעניין זה את המערכת שבראשה היא עומדת? קשה לדעת.

מובן שחובה לבדוק כל מקרה שבו נפגע אזרח מידי שוטר, אבל ישנן דרכים רבות לעשות זאת, וכן גם רמות שונות של מוטיבציה של המערכת לפשפש במעשיהם של השוטרים - כמו שראינו, למשל, במקרה של השוטרים שפגעו במפגינים בעמונה.

גם השר לביטחון הפנים ארדן יכול להזיז משהו בראשו של אותו שוטר ירושלמי מהסס, שהרי אם מדובר בהערכת הסיכונים שהוא מבצע בשברירי השנייה שבהן עליו להחליט כיצד לפעול, חובה לאזן את הפחד שלו מהחקירה ומהתקשורת על ידי יצירת הרתעה מהצד השני. שוטר חייב לדעת שאם נכשל במשימתו להגן על הביטחון של אזרחי ישראל ושבמשמרת שלו נפגעו אזרחים, הוא ישלם על כך במשרתו ואולי אף יועמד לדין בשל רשלנות שגרמה לאובדן חיי אדם. לצערנו, במדינת ישראל של תחילת שנת תשע"ו נענשים אנשי כוחות הביטחון כמעט תמיד כשהם פועלים, ולא כאשר הם יושבים בחיבוק ידיים. כך היה באחרונה במקרה של חייל 'גולני' בנבי-סלאח, כך גם בחטיפה ובלינץ' שביצעו תושבי פקיעין בשוטרים לפני כשמונה שנים.

הרחק מעיני התקשורת הלא-מגזרית מתרחשים אירועים כאלה חדשות לבקרים ביישובים ערביים ברחבי המדינה, ואין איש פוצה פה ומצפצף. את הדוגמה הטובה ביותר לעיוות הזה ניתן להביא מאירועי אוקטובר 2000: השוטרים שהיו אז על הכוונת המשפטית היו אלה שפגעו בפורעים, ולא אלה שתחת אחריותם נחסמו צירים ראשיים או הותקפו יישובים יהודיים.

עם כל הרצון הטוב, ההכרזות הבומבסטיות והצעדים הביורוקרטיים שאולי יינקטו, רק אם לשוטר הזוטר יינתן הביטחון שיכול לפעול כדי ליישם את המדיניות שהתווה השר הממונה עליו וגם לחזור הביתה בשלום, רק אם ניטע בקרבו את הפחד מפני עונש על רשלנות של חוסר מעש – משהו יוכל לזוז לטובת הביטחון של התושבים היהודים בירושלים.