"סעיף ההשתקה" בתקשורת: ב-1991 זה לא הפריע לאף אחד
מדינת ישראל, ובייחוד הברנז'ה העיתונאית, געשו כאשר נקבע חוק שלפיו אסור להביע דעה אישית בשידורים. לפני חצי יובל סעיף דומה לא הטריד את הנשיא ריבלין, שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין
אין כמו סעיף בעייתי בחוק רעוע כדי לאחד עיתונאים למאבק גיבוש וזעם קדוש. כזה היה "סעיף ההשתקה" שהוכנס לאחרונה באישון ליל לחוק השידור הציבורי, ואסר על הבעת דעה אישית בשידור. "בשידורי הרשות יש להימנע מחד-צדדיות, ממשפט קדום, מהבעת דעה אישית ממתן ציונים והדבקת תווים", נכתב בסעיף שנלקח מהבוידעם של מסמך נקדי.
האוזניים עדיין מצלצלות מזעקות השוד והשבר שגרר אחריו הסעיף האומלל. "פוליטיקאים פחדנים, סותמי פיות ובלתי דמוקרטיים הראויים לציון אפס", קבעה הכותרת במאמר דעה בעיתון 'דה-מרקר'. לשמם של חברי הכנסת שהיו נוכחים בהצבעה הוצמד קלון, עיתונאים ופוליטיקאים התקוטטו על הזכות לשגר צווחות אימה ובדיחות מרירות וחגורה אנושית נפרסה סביב קרן נויבך ואריה גולן. תוך יממה - וטוב שכך - הובל "סעיף ההשתקה" לקבורת חמור, והברנז'ה צהלה ושמחה.
אל תטעו, לא הפחד מהסתבכות עם החוק התניע את המחאה נגד "סעיף ההשתקה". הסערה הזו, כמו רבות אחרות, הייתה בסך הכול הזדמנות נוספת להשוות את ישראל, פעמיים בדקה, לצפון-קוריאה ולאיראן. הרי החוק הוא אות מתה, קשקוש פורמלי שלא חודר את בועת חדרי השידור. לכלי תקשורת לא באמת אכפת מה קובעים קוד אתי, סעיף חוק, תקנון, או מועצה ארכאית.
הנה דוגמה מעניינת: לא תאמינו, אבל הבעת דעה במשדרי חדשות נאסרה מפורשות בחוק כבר חצי יובל - לא בקול ישראל או במהדורת 'מבט' הציבוריות, אלא בערוץ 2, בערוץ 10 ובתחנות הרדיו האזוריות. "מורשה לשידורים לא ייתן בשידוריו, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בכתב ובין בדרך הבעה אחרת, כל ביטוי לדעותיו האישיות", נכתב בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. לפי הסעיף הזה, השולי משהו, באולפני חדשות 2 יושבים כמה עבריינים סדרתיים, ובערוץ 10 צריכים להחזיר את הרישיון לרשות השנייה. בסעיף אחר, העוסק בחברות החדשות, נדרשת חברת החדשות להקפיד על דיווחים "מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה".
תארו לכם את החוק הזה, האוסר "כל ביטוי לדעות אישיות", נחקק תחת ממשלתו של בנימין נתניהו. השמיים היו נופלים, הרשתות היו רוטטות מזעם. אנשי רוח, זקני העדה ושופטים בדימוס היו עולים לשידור ומקוננים "לאן הגענו" בשלוש שפות. רזי ברקאי, רינו צרור, אמנון אברמוביץ' וכל הווטרנים בהיכלי הצדק של חופש הביטוי היו מתאחדים ללשון אש אחת ושורפים את המועדון.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חוק הרשות השנייה עבר בכנסת ב-1990. הוא הובא לתיקון שולי כשנה לאחר מכן, ביוזמת שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין. דווקא שניים מאבירי מרצ - אלוני אף כיהנה בהמשך כשרת התקשורת - נתנו את ידם בעקיפין ל"סעיף השתקה", שבוודאי נשכח ונזנח תחת הררי התקנות והסעיפים. הם בטח לא מצאו לנכון לתקן את אותם סעיפים. באותה תקופה איש לא ראה את האיסור על הבעת דעה בשידור כסתימת פיות. אלוני ורובינשטיין לא היו שם לבד, ולצדם מופיע גם שמם של חברי הכנסת חיים קורפו מהליכוד ומיכאל בר-זוהר מהעבודה.
ישיבות מליאת הכנסת שבהן דנו בחוק ובתיקונים שלו הן מעיין שופע של אוצרות פרוטוקול. באחת מהן דיבר ח"כ בר-זוהר על החשש שהתחרות בין הערוצים תביא להידרדרות באיכות מהדורות החדשות. "אילו היה ישראלי טיפוסי מקשיב לכל מה שמנחיתים עליו ברדיו ובטלוויזיה, הוא היה משתגע מזמן ונזקק לטיפול רפואי", התריע בר-זוהר, "בשעה 8:00 הוא פותח את הרדיו ושומע שסדאם חוסיין המציא גז חדש, ניסה אותו על שבויים איראנים בעלי מסכות והרג אותם מיד – כלומר, המסכות לא עוזרות. אומרים לציבור בארץ: אדוני הנכבד, חבל על המסכה, חבל על החדר האטום, זה לא יעזור לך, בלאו הכי תמות.
"אותו יהודי בקושי נרגע, הוא פותח את הטלוויזיה ושם מופיע פרופסור חביב ואומר לו: אגיד לך מה יקרה לך כשירד עליך גז - קודם כול יצאו לך מים מכל הגוף, יצא קצף וריר מהאף והפה, אחר כך תקבל עוויתות משונות ונוראות, אחר כך יהיו לך קשיי נשימה ולא תוכל לנשום. אותו אדם, מבוהל לגמרי, בורח מהטלוויזיה ופותח את הרדיו, ושם ממתין לו קצין רפואה ראשי או משני, ואומר לו שיש להם גם נשק ביולוגי וגם מיני-בקטריות שלא יודעים מה הן עושות. ואחר כך אומרים למסכן הזה: תפחד, חביבי, תרעד מפחד. טוב לפחד. תוציא את זה החוצה, דבר עם כולם - ותשתה. צריך לשתות הרבה. תשתו ותפחדו, תשתו ותפחדו.
"והיהודי המסכן הזה, מה רוצים מחייו? איך אתם רוצים שיחזיק מעמד? זה נשמע אולי מצחיק, אבל זה לא מצחיק. רבותיי, אנחנו שוברים חלק מיסודות החברה שלנו. אנחנו גדלנו על תפיסה האומרת 'אנחנו מסוגלים להחזיק מעמד, לא ניבהל'. אם נפנה לתנ"ך, הציווי אומר 'אל תירא עבדי יעקב' אם נפנה לתקופות מאוחרות יותר, אמרו אז 'לא יפחידונו, לא יבהילונו. אנחנו נעמוד'.
"אינני רוצה להטיל על אותן רשויות ואותם ערוצים צנזורה, חלילה, אבל אני חושב שכאשר עם נמצא במצב של מצור, צריך לשקול בצורה אחראית מה אנחנו משדרים, מה אנחנו מציגים ואם איננו פוגעים באיזו מידה בתחושה שהחזיקה את עם ישראל כאן כל השנים הללו, באותה תחושה של ביטחון ואמונה שאפשר להתגבר ולא צריך לפחד. זה אחד מיסודות קיומנו במדינה הזאת". חבר כנסת מהעבודה, גרסת 1991. נפתלי בנט לא היה מנסח את זה טוב יותר.
אחרי בר-זוהר עלה לדוכן ח"כ ראובן (רובי) ריבלין. "יש מי שאומרים שהטלוויזיה יוצרת דעת קהל לטובת השלטון, ויש מי שאומרים שהיא משקפת השקפת עולם עד כדי כך שטוענים שהיא טלוויזיה שמאלנית או טלוויזיה ימנית", אמר ריבלין, "כל זה מביא לכך שהציבור קובע לא אחת שהטלוויזיה אינה מוסרת חדשות אלא מייצרת חדשות", קבע חבר הכנסת – להלן, נשיא המדינה. "בערוץ השני, הדברים האלה לא צריך שיהיו קיימים. אם ילכו באותה דרך שבה החלו (...) אנחנו נראה אותה אחריות ממלכתית כשבאים לשדר חדשות אובייקטיביות, אמיתיות, בזמן אמיתי, בלי פרופגנדה, דברים כהווייתם ברוב הנושאים שהציבור יבקש לדעת".
אגב, מעניין מה יחשוב הנשיא ריבלין על ח"כ ריבלין, שבחר אז, לפני 25 שנה, להתגולל על רשות השידור. "יש לזכור שברשות השידור ישנו מצב של אבטלה סמויה, שלא מאפשר שום פעולה יצירתית", אמר ריבלין, "יש ריבוי עובדים, כ-1,800, עם כל הכבוד לכל אחד ואחד מהם. אני בטוח שלו הם היו מתפצלים ומתפזרים (...) במקומות שונים, כל אחד ואחד מהם היה פורה, מפרה ויוצר יצירות נפלאות".
חלפו הימים, וכנסת ישראל לא באמת יכולה לקבוע את גובה הלהבות במדורת השבט. אבל הים אותו ים, והחוק אותו חוק - ועליו עוברים כולם, ובכל עת, ברגל גסה. אין צורך לשלוף את הסעיף ההוא מהנפטלין. דעות אישיות, בטח אחרי מערכת הבחירות האחרונה, אפשר להוציא מהארון ולהניח בטבעיות על השולחן. אבל קשקושי רוממות שלטון החוק, כמו נבואות הזעם על "סעיפי השתקה" אומללים, צריכים להיעלם יחד עם האובייקטיביות הקדושה. הפתרון הפשוט, שאליו לא הצליחו חברי הכנסת להגיע בחוכמה, הוא איזון. במקום השתקה, איזון - זה שם המשחק, ועל זה צריך להילחם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם