שקד ונתניהו נערכים לאפשרות שמנדלבליט ייפסל
השניים היו רוצים לראות את מזכיר הממשלה המכהן בתפקיד היועמ"ש אבל בשל חשש מפסילתו הם לא יוותרו על מועמד מטעמם גם באפשרויות השנייה והשלישית
הדרמה סביב בחירת היועץ המשפטי לממשלה רק התחילה עם פרסום שמונת המועמדים של הוועדה בסוף השבוע האחרון. כרגע, לפני הדיונים הסופיים, שמורה לרה"מ בנימין נתניהו ולשרת המשפטים איילת שקד הזכות להוסיף מועמדים נוספים מטעמם.
בבורסת השמות מתגלגלות כמה אפשרויות, וביניהן המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי ושמות נוספים, אולם ההחלטה תתקבל כנראה בשיחת טלפון בין נתניהו לשקד. לאחר מכן תתכנס הוועדה שוב ותחליט על שלושה מומלצים סופיים, שמקרבם תבחר הממשלה את היועץ. כך או כך, מדובר בהליך פוליטי-מקצועי מתוחכם במיוחד, שבו כל השחקנים שומרים על הקלפים קרוב אל החזה.
אף אחד לא אומר את זה, אבל לכולם ברור מהן הדרישות הצנועות של הדרג הפוליטי מהיועץ המשפטי לממשלה: שלא יהיה אקטביסט – כלומר, שיאפשר לממשלה לתפקד, ולא יצר את דרכיה על כל צעד ושעל בחוות דעת מופרכות - ושלא יהיה שמאלן מוצהר.
ברור שבין השמינייה שהוצגה בשבוע שעבר מופיעים שמות שאף אחד לא באמת מתכוון למנות - המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, למשל. הוא הגיע לחצי הגמר משתי סיבות: הראשונה היא שלמערכת הפוליטית חשוב להראות שהיא נותנת הזדמנות שווה גם למועמדים מתוך הפרקליטות. היא לא רוצה להצטייר כמי שפוסלת את חבורתו של יהודה וינשטיין מלבוא בקהל. הסיבה השנייה היא שלילית: ליכט מופיע ברשימה, ודינה זילבר לא. יש בכך איתות ברור של המערכת הפוליטית למשנה לענייני ייעוץ, שמתחה את האקטביזם הייעוצי לשיאים חדשים. שמות נוספים שמופיעים רק לשם גיוון הבופה הם סוזי נבות, ישי בר, גיא רוטקופף ויורם טורבוביץ'.
נתחיל מהסוד הגלוי: במצב שנוצר, גם ראש הממשלה וגם שרת המשפטים היו רוצים לראות את אביחי מנדלבליט בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הואיל ולדרג הפוליטי יש תיאום טוב עם חלק מחברי הוועדה ותיאום מצוין עם לשכת עורכי הדין, הוא נחשב כרגע לבעל הסיכוי הרב ביותר לזכות בתפקיד הנכסף. תוסיפו לכך את העובדה שאשר גרוניס חושב שחוות הדעת השלילית של וינטשיין בנוגע למנדלבליט בפרשת הרפז היא בדיחה משפטית, ותגיעו למסקנה שאם לא תקרה רעידת אדמה, אפשר להעריך בזהירות שהוא יזכה במינוי.
אבל יש לקחת את כל זה בערבון מוגבל: ההיסטוריה מלמדת שהמערכת המשפטית יכולה להוציא כדורי אש מהפה לא רק בדקה התשעים, אלא גם אחרי הפנדלים. כך למשל, ב-2003 היה מני מזוז המומלץ השלישי בלבד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מועמדו של שר המשפטי טומי לפיד, יורם טורבוביץ', נפסל בנימוק טכני הזוי. התברר שבמשך תקופה מסוימת הוא לא שילם את דמי החבר ללשכה, והיו חסרים לו כמה חודשי כהונה כעורך דין כדי לעמוד בדרישות הסף. המועמד השני משך את מועמדותו מסיבות עלומות, וכך נפל התפקיד כפרי בשל לידיו של מזוז.
לכן לשרת המשפטים ולראש הממשלה חשוב מאוד שגם אם מסיבה כלשהי מועמדותו של מנדלבליט תיפסל בסוף, השמות של המועמד השני והשלישי יהיו כאלה שאפשר לעבוד איתם.
כרגע החשש שלהם הוא מהילה גרסטל. מדובר אמנם בשופטת מוערכת, שעומדת בראש גוף הביקורת על הפרקליטות - התפקיד הזה הפך אותה ליקירת לשכת עורכי הדין, שכן שם תופסים את גוף הביקורת כמוסד שמאזן מעט את מערכת יחסי הכוחות הלא שוויוניים שבין עורכי הדין הפרטיים לפרקליטות במינויים חשובים - אך במערכת הפוליטית חוששים מאוד מהעצמאות של גרסטל. ברור שם שברגע שהיא תמונה, לא תיתן גרסטל דין וחשבון לאף אחד, תעשה מה שהיא רוצה ולא מה שהממשלה רוצה, ולכן במערכת הפוליטית היו מעדיפים שהיא לא תגיע לשלישייה הסופית.
היה זה באחד הדיונים המכריעים בתיק עמונה: לקראת ההחלטה הגורלית עלה היישוב כולו - גברים, נשים וטף - להיכל הצדק כדי להביט בלובן עיניהם של שופטי בג"ץ לפני מתן ההחלטה על חורבן בלתי הפיך. המתיישבים הצטופפו לצד קומץ אנשי הכפר סילוואד, שפרקליט הפלסטינים, עו"ד מיכאל ספרד, קושש לצורך העתירה.
השופט מישאל חשין ז"ל יכול היה לנקוט כמנהג השופטים ולהתעלם מהדרמה האנושית, אך לא איש כחשין יכבוש את יצרו. שופט העליון בחר להשתלח. חציו כוונו באופן ישיר: מה אתם, הוא שאל, עבריינים שמבקשים מבית המשפט להכשיר את העברות שלהם? רציתם להראות שגם נשים וילדים יכולים להיות פורעי חוק?
סערה פשטה בקהל. אישה במטפחת עמדה ובכתה, אחרים נטשו את האולם בהפגנתיות והדרדקים שלא הבינו על מה המהומה החלו להרעיש ולהתייפח.
זה לא היה רק חסר טעם - זה בעיקר היה מיותר. שופט לא אמור לנהוג כך בבעלי דין שעתיד חייהם תלוי בהינף קולמוסו. מזג שיפוטי ראוי כולל גם את היכולת לדחות סיפוקים אישיים.
הטור הזה נכתב בערב יום הכיפורים, שבו לא מלמדים קטגוריה, בטח לא על מי שנשמתו הגיעה לבית דין של מעלה בערב החג. אך בכל זאת צריך להזכיר נשכחות, שכן בין ההספדים הנרגשים על חשין לא ראינו ביטוי לדמעות העשוקים שירדו לא פעם באולמו של השופט המנוח.
מישאל חשין הביא עמו גישה משפטית מורכבת: פסק דין 'המזרחי' היה זה שבו הציף לראשונה אהרן ברק את רעיון האקטביזם המשפטי ב"תנאי מעבדה" – כלומר, במנותק מהקשר פוליטי או מדיני, כדרכו של ברק ובשביל לצמצם התנגדות. חשין היה אז בדעת המיעוט, והתנגד בחריפות לרעיון שחוקי היסוד ייהנו ממעמד של חוקה, וכן לקביעה שהם יטילו מגבלות על חקיקה חדשה של הכנסת.
מאידך גיסא, בסוגיות דת ומדינה הוא נקט קו שמאלי אנטי-דתי מובהק: בפרשת 'הוד-חפר' הוא הכריח את הרבנות להעניק תעודת כשרות למשחטה שמכרה בשר פיגולים לצד בשר כשר. לאחר שהרבנות פרסמה שההכשר ניתן בהוראת בג"ץ, מה שגרר ביטול הזמנות מהמשחטה, הוא האשים את הרבנות בביזיון בית המשפט; בפרשת 'מיטראל' הוא חייב את המדינה לאפשר ייבוא בשר פיגולים לארץ; בבג"ץ הראשון על חוק טל הוא פסל את החוק - לא מנימוקים פרוצדוראליים, אלא בטענה שלפיה החוק סותר את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא פחות; בדיון על סגירת כביש בר-אילן בשבתות הוא התנגד אפילו לסגירת הרחוב במשך שעות התפילה, ועוד.
בנושאים ביטחוניים, לעומת זאת, לא הציג חשין עמדה עקיבה. חלק מפסקיו הקנו לו שם של ביטחוניסט - כמו למשל כשהיה בדעת המיעוט בפסק הדין שהורה על שחרורם של מחבלי חיזבאללה שהוחזקו כקלפי המיקוח למען שחרורו של רון ארד; הוא דחה עתירה נגד שימוש של צה"ל בפגזי טנקים מסוג 'פלאשט', המפזרים בפיצוצי משנה אלפי מחטים בשביל לפגוע בלוחמי אויב המסתתרים אחרי בתים או סוללות; חשין דחה עתירה נגד "נוהל טלטול" שהופעל נגד מחבלים שהוגדרו כ"פצצה מתקתקת"; אך עיקר פרסומו היה כשהוביל את דעת הרוב שאישרה את חוק האזרחות והכניסה לישראל, שהתפרסם יותר כחוק למניעת "איחוד משפחות".
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הרשות הפלסטינית היא ממשל אויב דה-פקטו. הבאמת איננו שואפי חיים?", כתב אז חשין בפסק דינו, "העם הפלסטיני בחר בחמאס. מדוע שבזמן מלחמה ניקח סיכונים? (...) איש לא מונע מהם את הזכות להקים משפחה, אבל שיגורו בג'נין במקום באום אל-פחם. הרומנטיקה נוגעת ללב, אך כאן מדובר על חיים ומוות - והזכות לחיים גוברת".
מנגד, בעתירה נגד הריסת בתי מחבלים תמך חשין בדעת המיעוט שביקשה לפסול את השיטה הזו. "בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן. איש בחטאו יומת", התפייט השופט. לצד זאת יש לציין כי חשין דחה עתירה אחרת נגד הריסת בית מחבל בסילוואד.
הוא גם ישב בהרכב שפסל את "נוהל שכן", בהחלטה שבה חשף את לבטיו: "הסוגיה היא סוגיה קשה, קשה ביותר", כתב חשין, "וכדי כך קשה היא, עד ששופט יכול שישאל את עצמו מה טעם בחר בייעוד השפיטה ולא במקצוע אחר לענות בו. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי. כל פתרון שאבחר בו, יבואו ימים ואתחרט על בחירתי".
ביחס לשימוש במקורות המשפט העברי הציג חשין עמדה מורכבת.
"לא נהיה אפיקורסים להכעיס או אפיקורסים לתיאבון", הוא כתב, "לא נאמר: 'משפט עברי נדחה מעל פנינו, שאבק העלה ודרכנו אינה דרכו'. אכן, באשר משפטנו ההיסטורי הוא, ואבותינו בחוקותיו הלכו, קשר לנו אליו - קשר נפשי ורגשי. קשר זה מזכה אותנו – אפשר, מחייב אותנו – להעסיק את עצמנו בו". אך המשפט העברי צוטט אצלו לרוב כפרפראות או כמקור השראה לשוני וספרותי, ולא כתוכן משפטי פוזיטיבי. "לא נקבל עלינו עול משפט עברי קודם שנדע מהו. זה המבדיל והמבחין בין המאמין – שכפו עליו 'הר כגיגית' וקיבל עליו – לבין אחרים", הוא טען.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם