החתונה של בר רפאלי: הגיע הזמן שיימאס לנו

אחרי שלא הזמינה אותה לחתונה ואפילו לא לשבע ברכות, בר רפאלי יכולה להאשים רק את עצמה בטור שכתבה עליה רחלי מלק–בודה

שלום לך גברת עזרא,

ברכות לרגל החלפת הסטטוס. מקווה שהחתונה עברה ללא הפרעות אוויריות, תזוזות טקטוניות, חרחורים, הנהונים, מצמוצים בלתי רצויים ומלצרים שמזכירים באופן חשוד את לאונרדו.

אני כאן כדי לעשות לך רצח אופי, והעניין הוא שקצת קשה לעשות את זה בלי לצאת הכונפה הקנאית והלא מפרגנת, לכן נסכם כבר בהתחלה: את יפה ואני מכוערת. את אצולה ואני פרולטריון. את לילי שלוש שכבות ואילו אני נייר טואלט במרקם זכוכית של "המותג".

בר רפאלי מגיעה עם הפמליה

וכעת, משהבהרנו את הפער הפיזיולוגי בינינו, עומדת לי הזכות להיכנס לך באמ–אמא ולומר לך בקול את מה שאלפי שחורדיניות ישראליות חושבות לעצמן בשקט והוא: שאת לא באמת יפה. כלומר כן, יש לך פרופורציות מושלמות וזה, אבל אין שום דבר נדיר או ייחודי במראה שלך. בסיבוב של עשר דקות ברחוב דרוטנינגאטן בסטוקהולם אפשר למצוא 15 צעירות שוודיות שנראות פחות או יותר כמוך. הבנאליות של היופי שלך כל כך מקוממת, שכמעט לא ברור כיצד הפכת בר, את ולא שרף, למודל היופי האולטימטיבי של גברברי ישראל.

וגם אם נסכים כולנו עם האקסיומה שאת מושלמת, זה עדיין לא מסביר את חיי המדף הארוכים שלך בתודעה הישראלית. אם נסכם את זה בשפת המ"מים, אפשר לומר שבר רפאלי, בר רפאלי בכל מקום. כבר אי אפשר ללכת מטר במדינה הזאת בלי להיתקל בהורקרוקס שלך, ולציבור לא נמאס. כן, גם אחרי 11 עונות שבהן דפדפנו אותך בקטלוגים של פוקס ותהינו מדוע מצפים מאיתנו לקנות את הבגדים שלהם אם אפילו עלייך הם לא נראו מי יודע מה.

אבל על כל זה עוד אפשר לסלוח. על מה אי אפשר לסלוח? על זה שאת עושה מאיתנו צחוק כבר למעלה מעשור. על זה שחמוקייך היפים מצליחים לגרום לציבור הישראלי לשכוח שאת הדבר הכי רחוק ממודל לישראליות כלשהי, אחרי שהשתמטת משירות, הצהרת שאת לא רואה את ירושלים כמרכז העולם, וטענת שזה דבילי שאנשים צריכים למות כדי שתגורי בישראל. בואי נודה באמת: אנחנו די קוץ בישבן שלך. מדינת ישראל בשבילך היא הדודה המרוקאית מהקריות, שכיף לנפנף בה כדי להיראות עממית אבל דיר באלאק אם היא תעשה לך קולולו בחתונה.

עוד בתקופת לאונרדו (שוב סליחה שהזכרתי) כשהציבור הישראלי הנלהב ביקש לקבל מנה מהגלאם ההוליוודי (והגיע לו בובה, ועוד איך הגיע לו. חלק גדול מההתעניינות סביבך בחו"ל היא בשל היותך ישראלית) — העדפת להתחבא מהצלמים ולסמן מעגל בינך ובין ישראל המיוזעת, זו שמתחננת לגעת ולחבק. המעגל הזה הלך והתרחב ככל שההתעניינות בך גברה, והגיע לשיא באירוע החתונה, שבו הצלחת לשכנע את עצמך שזה אשכרה לגיטימי לגנוב מהציבור הישראלי פיסת שמיים.

ולא בר, אין לזה שום הצדקה. בניגוד לרושם שאת מנסה לייצר, סצנת הפפראצי בישראל היא לא מהחודרניות בעולם ואפשר בהחלט להתמודד עם ההתעניינות הציבורית כאן. כך עשו למשל אביב גפן ושני פרידן כשהביאו לעולם את בנם הבכור. מספר ימים לאחר הלידה התיישבו על ספסל מחוץ לביתם ואפשרו לצלמים להקליק את תמונת הניצחון שלהם. בשעה אחת של שיתוף פעולה קנו לעצמם שקט תקשורתי. ככה מתנהגים סלבס שיש להם כבוד לציבור שהמליך אותם.

אבל את בר, את הרי לא באמת מעוניינת בשקט הזה. את רוקדת כבר שנים על שתי החתונות. מבקשת שלא נתקרב אבל שנמשיך להתעניין בך. דורשת שנניח לך לנפשך אבל כופה את נוכחותך עלינו בכל פינה אפשרית.

אז יודעת מה? אם הייתה בעולם טיפה יותר אירוניה, ואם היה לתקשורת הישראלית מעט יותר כבוד עצמי, הם היו צריכים להגשים לך אחת ולתמיד את החלום שאת לא באמת חולמת. לכבות את המצלמות, לחזל"ש את כל העיתונאים ולאפשר לך להתחתן בגפך, עם אפס התעניינות ציבורית ובלי קליק אחד של פפראצי. לתת לך להרגיש פעם אחת איך זה להיות שקופה ובודדה כמו אלפי הבנות שחולמות אותך, כאחד הדשאים, כאחת האדם, כמו צמח בר.