חזק במילים: לפיד עדיין חולם על ראשות הממשלה

מאז שהודיע כי ירוץ לראשות הממשלה, שר האוצר לשעבר לא מפסיק לגייס מנהיגים מקומיים ולנסות להציב את עצמו בזירה המדינית. הבעיה אצלו היא הפער בין הצהרות למעשים

שעתיים תמימות ישב יאיר לפיד ביום שני לפני שבועיים בקפה 'פרש' ברמת־אביב עם פרוספר אזרן, מי שהיה ראש העיר קריית־שמונה ונחשב שנים רבות איש שטח פופולרי בליכוד. לפיד מעוניין להרחיב את מוטת הכנפיים של 'יש עתיד' ולצרף אליו גיבורי פריפריה, בני עדות המזרח ומנהיגים מקומיים כמו מאיר כהן מדימונה, שכבר פרצו לתודעה הארצית בזכות ולא בחסד. לפיד נועד כידוע עם גבי אשכנזי כמה פעמים, ונראה שהוא משווע גם לדמות ביטחונית נוספת מלבד יעקב פרי, אם כי בסביבתו יש מי שמפקפק בערך האלקטורלי של אחינו מגולני אחרי פרשת הרפז.

עוד כותרות ב-nrg:
- כך מסרה ארה"ב את המזרח התיכון לידי רוסיה
- חמאס וג'יהאד חשפו את התרמית מאחורי נאום אבו מאזן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בשבועות האחרונים פתח לפיד בקמפיין חדש והודיע שהוא רץ לראשות הממשלה. לפני הבחירות הקודמות העניק לפיד ריאיון במכוניתו ואמר שהוא יהיה ראש הממשלה. הוא חטף ביקורת קשה על האמירה הזו, והתחרט עליה בפומבי.

איך אפשר להשאיר את העוגה שלמה אחרי שאכלת אותה? לפיד צילום: דודי ועקנין

עכשיו זה שונה. אחרי שלוש שנים וחצי בפוליטיקה, מהן שנתיים כשר אוצר וחבר קבינט, לפיד וכוונותיו כבר לא מעוררים גיחוך. לפיד מעלה את עצמו לזירה כאילו היה יריב במשקל כבד, ולא מחמיץ הזדמנות לתקוף ישירות את בנימין נתניהו. לפעמים הוא נסחף ומתאר את ראש הממשלה כנזק מדיני וביטחוני, וכמי שמחרב באופן שיטתי את היחסים עם ארצות הברית והופך את ישראל לגרורה רפובליקנית.

להצהרות הגבוהות ולתוכניות הגדולות לכיבוש ראשות הממשלה צריך ליצוק גם תוכן אלטרנטיבי. ביום ראשון לפני שבועיים הופיע לפיד באוניברסיטת בר־אילן, אימץ את היוזמה הסעודית ואמר שצריך ללכת על פתרון מדיני שמבוסס על הקמת מדינה פלסטינית בקווי 67' פחות או יותר. קודם כול צריך לברך את לפיד שנכנס סוף סוף למועדון המדיני. עד היום העסק הזה לא עניין אותו במיוחד.

מעולם לא קראתי מסה מדינית שלו בנוסח "אחיי העבדים" ו"איפה הכסף", שנגעו בסוגיות חברה וכלכלה והובילו את לפיד להצלחתו הפנומנלית בבחירות הקודמות. נדמה לי שלפיד גם לא נפגש מעודו עם מנהיגים פלסטינים שאיתם הוא רוצה לעשות שלום. במהלך הקדנציה הקודמת, שבה כיהן כשר בכיר, היה בידיו מספיק כוח כדי להשפיע על התהליך המדיני ולהציל את המדינה מנתניהו, אם הדבר היה כל כך חשוב בעיניו. אבל גם אז, למעט כמה הצהרות כלליות ולא מחייבות, הוא לא עסק במו"מ התקוע.

מעבר לזה, אפשר לגלות אצל לפיד סוג של סתירה פנימית בין הצהרות למעשים. מי שמתכוון ברצינות להקים מדינה פלסטינית, לא מקיים את כנס היסוד של המפלגה שלו באריאל בירת השומרון. אין שום סרט מדיני שבו אריאל תישאר בתחומי מדינת ישראל (ומכיוון שאין סיכוי לפנות את העיר, גם לא תקום מדינה פלסטינית). ביוזמת ז'נבה משנת 2000, אולי היוזמה היחידה שמנהיגים פלסטינים הסכימו לה למרות הוויתורים הכבדים שנדרשו מהם, הם לא הביעו נכונות לוותר על אריאל. על מעלה־אדומים, אגב, הם מוותרים.

גם בעניין ירושלים יש בדברי לפיד כשל לוגי. בנאום בר־אילן שלו טען לפיד שאם לא תקום מדינה פלסטינית, בעתיד הלא רחוק יהיה לירושלים ראש עיר ערבי. כפי שניתחנו כאן בהרחבה לפני שבועיים, האמירה הזו נכונה.

מצד שני, לפיד מדבר על ירושלים המאוחדת ולא מוכן לוותר על חלקיה המזרחיים של העיר לטובת המדינה הפלסטינית שהוא רוצה להקים. אז איך אפשר לספח לירושלים 300 אלף ערבים־פלסטינים, קרוב ל־40 אחוזים מתושבי העיר, ולומר להם שלא להצביע לראשות העיר? במילים פשוטות: איך אפשר להשאיר את העוגה שלמה אחרי שאכלת אותה?

בבחירות האחרונות איבד לפיד כמעט מחצית מכוחו, כשירד מ־19 ל־11 מנדטים. גם כאן האבסורד מדבר. יורדים במנדטים, ומבקשים לטפס לראשות הממשלה. אם תשאלו את לפיד או את חבריו הם יראו בתוצאות הבחירות האחרונות סוג של ניצחון. 19 המנדטים שהשיגו בבחירות 2013 היו מבחינתם אירוע לא שגרתי, כמעט נס. צירוף מקרים נדיר של מחאה טרייה, אכזבה ממפלגות קיימות וכוכב תקשורת חדש ומבטיח, שניקז אליו את המצביעים ביעילות מפתיעה, רבים מהם ברגע האחרון ממש.

ההישג האמיתי, יאמרו הלפידים, התרחש דווקא בבחירות האחרונות, אחרי שנים לא פשוטות בקואליציה ובאופוזיציה. 11 המנדטים הנוכחיים מלמדים לדבריהם על מפלגה שמכה שורשים, בניגוד למפלגות מרכז שבאו והלכו לאורך השנים, מד"ש ועד קדימה.

בינתיים מצליח לפיד להשתלט על המרחב האופוזיציוני. ליברמן עושה את זה מימין, לפיד מנסה לעשות את זה משמאל למרכז. שניהם בונים גם על המסרים הפושרים והסגנון המהוסס של יו"ר העבודה יצחק הרצוג, שרק מייחל לרגע שבו יתיישב על כיסא שר החוץ בממשלת נתניהו.

ללפיד ולליברמן יש יתרון נוסף על הרצוג. שניהם שולטים לחלוטין במפלגות הדיקטטוריות שהקימו, שאין סיכוי שנתניהו ושליחיו יפרקו אותן מבחוץ, כפי שכבר ניסו לעשות בתחילת הקדנציה. אגב, לפיד גם נראה קצת שייך יותר לצעירים הישראלים והשפה שלו בהירה ומעודכנת מזו של הרצוג המיושן משהו, אף שפער הגיל ביניהם אינו גדול.

בשיטת הבחירות הקיימת, אם לפיד רוצה להיות ראש ממשלה הוא צריך מפלגה גדולה ועממית, עם סניפים ופעילים בכל הארץ. זה לא קורה. לפני הבחירות האחרונות הוא ניסה להתגבר על כך כשחיזר אז אחרי משה כחלון, והוא עדיין מחזר. שימו לב שלפיד לא תוקף את מחליפו במשרד האוצר, כפי שנהוג במקומותינו (תזכרו למשל את ההשמצות של רוני בר־און נגד יובל שטייניץ, ושל שטייניץ נגד לפיד).

הסקרים שהציג לפיד לכחלון בשעתו הצביעו על 24 מנדטים למפלגה משותפת. כחלון סירב בתוקף. עד היום הוא חושב בסתר לבו שלפיד הוא המצאה תקשורתית של נוני מוזס וטייקונים אחרים, שהונחתה בשעתו על כיסא המגיש בפריים־טיים של ערוץ 2 כדי שירוץ אחר כך בבחירות ויחליף בשליחותם את ראש הממשלה. 'ידיעות אחרונות' עדיין מריץ את לפיד לכל מקום שאליו ירצה להגיע. אפילו נתניהו לא נהנה מעיתון אוהד כל כך.

אז מפלגה יש, ועיתון גם יש. מה עם חיבורים נכונים? קהל מצביעים? עובדים על זה, גם אם הרקורד במשרד האוצר קצת בעייתי והמסר המדיני משובש למדי. לפחות מול הציבור החרדי לפיד מנסה לעשות תיקון, ובעניין הזה הוא מגלה נחישות רבה, יש שיאמרו התרפסות. לפני זמן מה עטף לפיד את עצמו בטלית בכותל, לתדהמתם של רבים. בריאיון שקיים בשבוע שעבר לקבוצת וואטסאפ חרדית הודיע לפיד שאין בו שום שנאה לחרדים, וכי לימוד התורה הוא ערך גדול בעיניו. ממש ״והגית בו יומם ולילה״.