אינתיפאדה שלישית? לפי הספירה שלי כבר שמינית

במשך חמישים שנה ניסינו את הסטטוס קוו, הגיע זמן לנסות את עקרון הריבונות. זה טוב יותר מתוספת כבישים עוקפים

אין רע בלי טוב. גל האלימות הסתווי ביו"ש ובירושלים סיפק הזדמנות 'אמרתי לכם' לפוליטיקאים ולפרשנים המתריעים כבר חודשים, אם לא שנים, שהאינתיפאדה השלישית בפתח. אשר יגורנו בא, הם טוענים. יצחק הרצוג, למשל, זעק בריאיון רדיו במוצאי־שבת כי אבו־מאזן הזהיר אותו בפגישתם האחרונה שאו־טו־טו פורצת אינתיפאדה. בכך הוא העניק ליושב־ראש, מחרחר המדון הראשי בשטח, מעמד של מתריע בשער מפני אינתיפאדה שלישית, וכמובן גם לו עצמו, הנביא הרצוג.

עוד כותרות ב-nrg:
- ההתבטאות המוזרה של שליח ארה"ב לסוריה
- זחאלקה ל-nrg: "מצפצפים על החלטות נתניהו"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נכון לכתיבת מילים אלו, לא בטוח שהמתריעים והנביאים צודקים. אינתיפאדה תקנית היא תופעה המונית יותר מזו שנצפתה כאן בשבועות האחרונים. אנשים לא הולכים אז לעבודה, הם הולכים להתפרע, וזה לא המצב העכשווי ביו"ש, עדיין לא. אבל גם אם זו בכל זאת אינתיפאדה, מוזר להצמיד לה דווקא את המספר הסידורי שלוש. האם לא היו כאן אינתיפאדות לפני "האינתיפאדה הראשונה"? היו גם היו. סיפור ההסתערות הפלסטינית על יהודי הארץ ארוך כאורך המפעל הציוני. הוא התחיל בתר"פ (1920) ונמשך במאורעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו ותש"ח. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, היתה בעצם האיניתיפאדה השישית, כך שהאינתיפאדה הנוכחית היא כבר שמינית, תלוי ממתי סופרים.

לא אינתיפאדה מספר שלוש. שוטרים וצוותי רפואה באזור הפיגוע במטה הכללי בירושלים צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

בשמאל מתחילים לספור אחרי הכיבוש, אבל הספירה הזאת לא מחייבת את ההיסטוריונים ובוודאי לא את האמת. לאינתיפאדה החדשה אין מאפיינים עקרוניים שמבדילים אותה ממאורעות המחצית הראשונה של המאה שעברה. אמצעי הלחימה השתכללו מעט (בתרפ"ט לא היו פיגוע דריסה או מצלמות אייפון), הנפשות הפועלות התחלפו, אך העיקרון נשאר אותו עיקרון: התנגדות מוסלמית למפעל הציוני ושנאת יהודים עזה.

אגב, גם התגובה היהודית לא עברה שינוי סוחף במרוצת האינתיפאדות. כמעט תמיד היא היתה מהוססת ומיוסרת. רק בתש"ח התייצבנו כאיש אחד מול האויב הפלסטיני. בשאר האינתיפאדות התנהלה פה מחלוקת מרה על אמצעי התגובה, על הרטוריקה, ולפעמים גם על הצדק. חיידק הספק עשה בנו שמות. בגללו ניצחנו בהן בקושי, לא בנוק אאוט.

ב־1989, בעיצומה של "האינתיפאדה הראשונה", ראיינתי לעיתון 'חדשות' את הסב המנוח של נעמה הנקין, אבי אביה. יצחק ערמוני היה שמו. הוא השתייך לחבורת המייסדים הקטנה של מפעל ההתנחלויות וכיהן כראש המועצה האזורית הר חברון. עילת הריאיון הייתה מינויו למזכ"ל גוש אמונים, משימה קצרת מועד בביוגרפיה שלו, אך תוכנו מעיד שמעט מאוד דברים השתנו כאן בין אינתיפאדה לאינתיפאדה.

ערמוני, איש אדמה ורוח, היה אז בן 54. עדיין לא זקן מופלג, אבל כבר שבע מלחמות. "שתבין", הוא אמר לי, "אני אוכל אינתיפאדה מגיל חמש. הבדווים היו עולים עם העדרים על האדמות של ההורים שלי, בשדה יעקב, כשהחיטה רק התחילה להזדקף. בכל אביב השדות שלנו בערו בגלל גחלים שהנהגים הערבים של רכבת העמק זרקו החוצה מההסקה של הקיטור. מאה שנה הם מנסים לשרוף אותנו. בזה כוחם. אם לא נתפוס שאנחנו צריכים להתגונן, הם ימשיכו לשרוף. אין בארץ הזאת קיום ליהודים, אפילו רגע אחד, שלא בכוח הזכות ולא בזכות הכוח. לכל דיבורי השלום אין שום קשר למציאות של המזרח התיכון. הכול בלוף. אנשים מבלפים את עצמם. בכל פעם שישראל תלך לקראת הערבים, הם יציגו דרישות חזקות יותר עד שנהיה חייבים לסרב. תמיד הם יחתרו להישגים נוספים, יעשו לנו גיהנום בכל הארץ ויגרמו סוף־סוף לציבור להחליט לעמוד על נפשו".

ועד אז, שאלתי, מה יהיה עד שהציבור יעמוד על נפשו? סבא ערמוני השיב: "פעם, לפני המון שנים, שאלתי את הרב לוינגר בנסיעה לילית אחת מחוג בית בחיפה לכיוון חברון - רב מוישה, למה אנחנו לבד? אוי, יצחק, הוא נאנח, אתה שוב מתחיל. גם אברהם אבינו הלך לבד, אחר כך באו האחרים. זה התפקיד שלנו, להחזיר עטרה ליושנה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg