זוכרים את הלינץ' ברמאללה? כי הוא עדיין פה
זרע הפורענות שנטמן באוקטובר 2000 בלינץ' ברמאללה שב בפרעות 2015. בכל שנה צריך להזכיר את החרפה ואת הרגע שהמחיש את המשפט: "כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים"
אנחנו במלחמה והיא נמשכת יותר ממאה שנה. מעבר לקיטורים ולזעם, אין לי פתרון להציע ואני גם חושב שהצעת תמרונים טקטיים בחשכה תהיה מעשה קצת יהיר מצדי. אחרים טובים ממני בעצות. ביום ראשון נציין חמש־עשרה שנה ללינץ' ברמאללה. שם נטמן זרע הפורענות ששיאו סופת הדם והאיברים המרוטשים במארס האדום 2002, אבל במהותו נכון גם לפרעות 2015. הרגע שבו נכתב באותיות קידוש לבנה "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".
עוד כותרות ב-nrg:
- הטרור בירושלים נמשך: 'פוחדים לעבוד ברכבת הקלה'
-ההתבטאות המוזרה של שליח ארה"ב לסוריה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשנים האחרונות מספרים לנו שרמאללה התקבעה כבירה של נורמליות חילונית פלסטינית. ברים, קניונים, בחורות שרואים להן את הברך. גם אז, ב־2000, עבור התמימים והמיתממים, רמאללה סימלה מודרניזם, אי של שפיות פלסטינית. מעוז פת"ח החילוני. איתם אפשר לעשות עסקים. הצד המואר של חשכת חמאס בחברון והמולת כנופיות שכם. אבל אני לא קונה סחורה משומשת.
בכל שנה ושנה צריך להזכיר את חרפת רמאללה. המראות והקולות שהדהדו את דברי נעמי שמר ז"ל "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". גם אם ארצה להימנע מהכללות גזעניות, קשה שלא להסכים עם שמר אחרי שרואים את הסרטון.
עברו שנים מאז שצפיתי בסרטון ההוא, אבל המראות נצרבו. לכולנו.
בוקר יום חמישי, 12 באוקטובר 2000. כמה ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה. ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי הי"ד, חיילי מילואים, תועים בדרכם ונקלעים לרמאללה. עוברי אורח פלסטינים מזהים את המכונית, חוסמים את הכביש, סוקלים באבנים. מרחוק, השניים מבחינים בשוטרים פלסטינים במדים. אלה, חשבו השניים, ודאי ינהגו בנו כבני תרבות. כחיילים בחיילים. האימה מתחלפת בשמץ תחושת ביטחון.
בשעה 10:15 בבוקר הם מוכנסים למשרד המפקד בקומה השנייה בתחנת המשטרה ברמאללה. המון מתקבץ בחוץ. השוטרים מסמנים להמון להמתין, הם יוציאו אליהם את החיילים. אחד השוטרים פותח את דלתות המשרד וחיות הטרף פורצות פנימה. החיילים מתחננים על חייהם אבל ההמון ובתוכו השוטרים מכה בהם באכזריות. זהו לינץ' איום ונורא. הם מוכים למוות בכל הבא ביד. ההמון הפלסטיני מתגודד בחצר המשטרה, דורש את ליטרת הדם שלו.
הגופות מושלכות דרך החלון לידי האספסוף. הם דוקרים, סוקלים, מכים, מרטשים את הגופות בריטואל הלקוח כמו מלקסיקון כת השטן.
הדימוי הזכור ביותר הוא של עזיז צלאחה הנאלח מציג את כפות ידיו המגואלות בדם באקסטזה חולנית. הוא נכנס לבניין המשטרה, עבר בין החדרים עד שהבחין ברב"ט ואדים נורז'יץ ז"ל שוכב על בטנו, 15 גברים בועטים בו ובגבו נעוצה סכין. צלאחה שלף את הסכין ודקר את נורז׳יץ שלוש פעמים, ובשל כך ידיו מלאו דם. לאחר מכן ניגש לחלון ונופף להמון. צלאחה שוחרר בעסקת שליט. כל יום שהוא דורך על האדמה הוא עלבון לבריאה ובושה למדינת ישראל.
אני עובר על הסרט בהילוך אטי. מתעכב על אדם אחר. הוא שוטר על פי מדיו. עומד סמוך לחלון, על פניו נהרת אושר, מנופף בידיו להמון בתנועה של שחקן כדורגל שהבקיע גול מדהים. אישה רצה בהמון. לבושה לבן. אולי אחות? מתרוצצת באמוק צוהל.
בשעה 10:30 ההמון הפלסטיני גורר את החיילים ברחוב לכיכר אל־מנארה. אלימות מטורפת. אני כותב את הדברים כי חייבים לזכור. אחד החיילים מוצת. המתפרעים תולשים את איבריהם הפנימיים ומנופפים בהם תוך צהלות ניצחון. הלינץ‘ נמשך עד ששמועה שנפוצה בהמון ולפיה צה“ל עומד לפעול גורמת לבריחתו. כל אותן דקות, צוות טלוויזיה איטלקי מתעד את הברבריות המשתוללת.
בתוך 15 דקות, הידיעה על אנשים שנלכדו ברמאללה מגיעה לישראל. בצה“ל מחליטים שמבצע חילוץ יהיה מסוכן בשל ההתנגדות הצפויה של כוחות הביטחון הפלסטיניים. תוסיפו את מדחת יוסוף, זו לא הייתה שנה שהצבא ירצה להתגאות בה.
והכי קשה להבין את ההיגיון מאחורי תגובת ממשלת ברק. בדיחה עצובה. הפלסטינים הוזהרו כשעתיים לאחר האירוע להתרחק מבניין המשטרה שבו נשחטו החיילים כדי להבטיח שלא ייפגעו פלסטינים, אלא רק מבנים. לפני כל תקיפה ביצעו הטייסים ירי אזהרה לעבר שטח פתוח.
מדוע בזמן שהאספסוף שעט ברחובות, מקריב למולך חלקי פנים, מדוע לא צלל לעברם מסוק בתנועת אש אכזרית. האמריקנים חיסלו חצי מוגדישו כנקמה על הפלת מסוק. ברמאללה התפרקה ההרתעה הישראלית והחל הטבח בבני עמנו. רק מבצע ׳חומת מגן׳ עצר את אורגיית המוות הפלסטינית.
שעות אחר כך השתוללה הצביעות המערבית. האיטלקים שצילמו, בניגוד לכל היגיון עיתונאי, לא שידרו את התמונות. לא רק חשש מנקמת הפלסטינים היה שם, אלא גם ביטוי לתמיכה הגורפת של התקשורת האיטלקית בסיפור הפלסטיני. הלינץ' ברמאללה דפק את התזה. שגריר איטליה באו"ם אמר כי "ייתכן שישראל שיגרה את שני החיילים למרכז רמאללה מתוך ידיעה שיבוצע בהם לינץ' וכך תשופר תדמיתה התקשורתית".
שמועה על הסרט הנורא (ועל הסקופ הענק) הגיעה תוך דקות לכל רשת טלוויזיה בעולם. האיטלקים פתחו במשא ומתן גלובלי למכירת הסרט. נקבע מחיר: 1,200 דולר לדקת שידור. לא מעט, כשמכפילים את הסכום במאות תחנות. אבל אחר הצהריים האיטלקים התחרטו.
באותו ערב שידרה הטלוויזיה האיטלקית את תקיפת מסוקי חיל האוויר, אבל לא את התמונות שמלמדות מדוע תקפנו. העיתונאיות האיטלקיות, עדות ללינץ‘, סירבו להתראיין. הן טענו שאינן רוצות להיות כלי בידי אחד הצדדים.
לבסוף שודר הסרט המלא. התחילו איומים. עיתונאים בהיסטריה מחשש לנקמה פלסטינית. כתב הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית, הרשת המתחרה, פרסם מודעה שמבהירה כי לא הרשת שלו צילמה ושידרה.
למחרת הלינץ‘ התראיין העיתונאי גדעון לוי לאריה גולן ב׳קול ישראל׳. לוי הסכים שהלינץ‘ היה “מחריד“ אך מיד ציין כי הגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מחלון הייתה גופת פלסטיני שנזרקה על ידי יהודים, לאחר פיגוע בבית־שאן לפני 26 שנה. “בל נשלה את עצמנו שאנחנו צדיקים מוחלטים... הם עם כבוש שנלחם על חירותו. אנחנו עם כובש שיושב במדינתו ברווחה ובחוזק“.
את הסיפור על לוי לא זכרתי, מצאתי אותו בטור שהתפרסם בנובמבר 2000 ב׳עין השביעית׳ תחת הכותרת ׳מבחן הלינץ׳׳. “הימין טוען מזה שנים, שהשמאל זוכה בתקשורת לייצוג־יתר. זה טבעי, משיבים העיתונאים. המקצוע דורש רגישות גבוהה לצדק, לסבל האנושי, לעוול, לדיכוי. לכן בכל הדמוקרטיות בולטים עיתונאים שניחנו בערכים ליברליים, ‘שמאלנים‘.
״ואז בא מבחן הלינץ‘, ולפניו מבחן היריות ובקבוקי התבערה של לוחמי ה‘תנזים‘ ולפניו מבחן הפרת הסכם אוסלו בידי ערפאת, ומתברר שהתמיכה של אחדים מהבולטים בעיתונאים בעניין הפלסטיני מוחלטת. היא לא נובעת מרגישות לזכויות אדם, אלא ממניעים אחרים. קצתם שבויים באהבת פלסטין. קצתם בשנאת ציון. קצתם שבויים במקורותיהם, או בהרגליהם, או בנטייה שלהם לאזן עיתונות מגויסת מהצד השני. יש להם שליחות“.
נחום ברנע היה הכותב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם