מותו של חזון המדינה האחת
גל הטרור הנוכחי העיד שוב על הצורך בבידול מהפלסטינים ובפשרה מדינית לצד עמידה ביטחונית ברורה
במצבי משבר כמו זה הנוכחי, הנטייה הראשונית היא להיאחז בתפיסות הקיימות. אבל האמת היא שמצבי משבר אמורים דווקא לעורר אותנו מהתפיסות המקובעות שבנו, שהרי משברים נולדים בעיקר מתוך מציאות ונתונים המסתתרים גם מאחורי מצב השגרה, אלא שהם טרם קיבלו מענה.
אינספור העימותים בינינו לבין הפלסטינים מאז שהחל המפעל הציוני מוכיחים כי הימין לדורותיו צדק בהערכתו הפסימית הבסיסית: הערבים לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית בקרבם, בכל גבול שהוא. הדרך היחידה שבמסגרתה יקבלו עליהם את הדין, ולא בשמחה, היא באמצעות "קיר ברזל" ביטחוני – עמידה איתנה ונחושה.
הפירוש העכשווי המעשי של תפיסה זו הוא ויתור על הנטייה התמימה להתמודד עם טרור בכלים של החוק הפלילי הרגיל ביחס להוראות הפתיחה באש, למתן הלגיטימיות לענישה קולקטיבית, לאכיפה הנמרצת לצורך מניעת הסתה וכדומה. עם זאת, חיוני עדיין לשמור על שתי אמות מידה מרסנות: האחת מוסרית – להפעיל את כלי המאבק באופן מידתי, רק עד לרף שבו חומרת האיום מצדיקה את התגובה. השנייה היא מעשית – לפעול באופן שבו נזקם של כלי המאבק לא יהיה גבוה מתועלתם.
לעומת זאת, הימין לא הפיק את הלקח המדיני הנכון מהניתוח שלו: רמת האיבה בין העמים גוזרת שיש צורך חיוני לצמצם ככל האפשר את החיכוך ביניהם. בנקודה הזו גבר היסוד השני המאפיין את הימין - הזיקה ההיסטורית והדתית לחזון ארץ ישראל השלמה - על הניתוח המדיני-ביטחוני המפוכח. הוא שיבש את היוצרות, והביא למדיניות הסותרת בפועל את המשתמע מן ההכרה בעוצמתה של השנאה הערבית. בנקודה הזו דווקא אנשי תנועת העבודה ההיסטורית, שזיקתם לארץ ישראל השלמה לא הייתה פחותה מזו של אנשי הימין, הפנימו את תפיסת הימין על שני היבטיה: "קיר ברזל" ביטחוני לצד נכונות לפשרה מדינית.
לכאורה, אין לדברים הללו משמעות מעשית עכשווית, כשממילא לא נראה באופק שום הסדר מדיני - אבל לא כך היא. כפי שכתב השבוע אלוף (במיל') גיורא איילנד ב'ידיעות אחרונות', דווקא התפיסה של "ניהול הסכסוך" - זו שכנראה הנכונה ביותר לתקופה זו - מחייבת זהירות מופלגת משינויים בסטטוס-קוו. זה נכון בוודאי לגבי הר הבית, אבל גם באשר לבנייה מחוץ לגושי היישובים. זכות התפילה היהודית בהר הבית, שבוודאי מוצדק וראוי לתבוע אותה במסגרת משא ומתן מדיני, אינה יכולה להיאכף באופן חד-צדדי במצב של "ניהול הסכסוך".
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המציאות ההיסטורית מלמדת שמדיניות "קיר הברזל" הספיקה כנראה להכרה ערבית ובינלאומית במדינת ישראל "הקטנה", זו של גבולות 1967, ולפחות במערב (לאור מתווה קלינטון) נוספו אליה גם גושי היישובים הגדולים. לאור נקודת המוצא של התנועה הציונית ושל העם היהודי במאה העשרים, הרי שזהו הישג לא מובן מאליו כשלעצמו, ולא ראוי לסכן אותו בתיאבון גדול מדי או בהסתמכות עליו כמקפצה להישגים גדולים יותר. תיאבון כזה עלול לסכן את כלל האחיזה היהודית בארץ ישראל. אפילו אם נצליח בכך במאבק ארוך, עיקש וסיזיפי, המחיר עלול להיות כבד מדי.
אם יש הכרה מדינית הראויה לעלות מאירועי הימים האחרונים, הרי שזו המופרכות של חזון "המדינה האחת" שכמה גורמים בימין השתעשעו בו בשנים האחרונות. במציאות שבה ראשי הימין עצמם מתחרים ביניהם בהצעות לכמה שיותר בידול, סגר וניתוק של שכונות מזרח ירושלים משאר חלקי העיר, איזה אופק מעשי טמון בחזון של ערבוב מוחלט בין שתי האוכלוסיות בכל הקו שבין הים לירדן?
מדינה כזו תהיה לא יהודית או לא דמוקרטית, ושני התסריטים הללו מסכנים את עתידה של ישראל, ובוודאי שאת דמותה הרצויה. המשמעות המעשית של טענה זו היא שגם במצב של היעדר סיכוי להסדר צריכה גישת "ניהול הסכסוך" להביא בחשבון את העקרונות הבאים: זהירות מניסיונות לשינויים חד-צדדיים בסטטוס-קוו, במיוחד במקום נפיץ כמו הר הבית; בניית ההתיישבות היהודית רק לאורך קווים שיבהירו שפניה של ישראל אינם למדינה אחת בין הים לירדן; קידום חיי היומיום של הציבור הערבי, בוודאי במזרח ירושלים הנתונה לגמרי לשליטה ישראלית, וככל האפשר גם ביהודה ושומרון – מתוך הבנה שרמת תעסוקה וחיי יומיום תקינים אולי לא ימנעו לחלוטין את פעילות הטרור, אבל בוודאי יצמצמו אותה וייצרו ל"רוב הדומם" אינטרס לרסן אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם