לא יורים לשמיים: מגנים על עצמנו במדינתנו
נכון, אלו ימים קשים ואין נחמה לקורבנות הפיגועים, אבל גם בתוך המציאות האיומה יש לחזור לפרופורציות ולהכיר בטוב: בניגוד לעבר אנחנו מגינים על עצמנו במדינתנו, ויש לנו צבא חזק ונשק ביד
מזמן לזמן, ובעיקר כשדכדכת תוקפת אותי, אני קורא את שלום עליכם. יש לי תמיד הארות וצחוק בקול רם מהיהודי החכם הזה. הקובץ 'סיפורי תוהו' של שלום עליכם (תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת כתר) מאגד סיפורים העוסקים במצבו של היהודי נוכח ההתרסקות והכיליון שההיסטוריה השיתה עליו. סיפורים מצחיקים עד דמעות, עצובים עד דמעות, זועמים עד דמעות.
עוד כותרות ב-nrg:
-נזיפה נוקבת לשגריר הצרפתי במשרד החוץ
-הצד הישראלי: קנה מודעת ענק בניו-יורק טיימס
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בנובלה 'סיפורי אלף לילה ולילה' מביא שלום עליכם את דברו של יענקל ינובר מקרושניק, פליט יהודי ממלחמת העולם הראשונה שאיבד את כל משפחתו ועולמו, ועושה את דרכו על אונייה המפליגה למדינת הזהב, אמריקה. זהו סיפור מפעים, המגולל לטעמי את סיכום חיי הגולה של יהודי מזרח אירופה, וטומן בחובו רמז מצמרר לימים הנוראים שעוד יבואו. על סיפון המחלקה השלישית מספר יענקל על המלחמה, על הפולנים, הרוסים, ועל הכיבוש הגרמני והכיבוש הרוסי החוזר ומהדהד בדהרת הקוזקים הנאלחים.
"יהודים מתפארים בקישינב שלהם", מספר יענקל, מפיו של שלום עליכם. "יצא לה לקישינב שם בעולם. הם אומרים בזכות הפוגרומים שלה והחוליגנים שלה. חה! חה! אין מי שיצחק! קישינב - גם כן עיר! קישינב היא כלב לעומת קרושניק! קישינב יכולה לחטוב עצים ולשאוב מים אצל קרושניק! החוליגנים של קישינב, שימחלו לי, יכולים לבוא לקרושניק ללמוד אצל השליאכטה שלנו ואצל הקוזקים של פוניה איך צריך להתחשבן עם יהודים".
"נזדווגו הפולאקים (פולנים, א"ס) לקוזקים, ויחד איתם התנפלו על בתים יהודיים כדי לקיים בצוותא חדא מצוות פוגרום יהודי, איך אומרים, על כל הידוריה... הם, הפולנים, אמנם לא פגרמו בעצמם, חס וחלילה – למה שאעליל עליהם עלילה שכזאת? – הפלקה רק הצביע והראה היכן גר יהודי. כלומר, הם רק היו היזמים, והקוזקים כבר עשו את המלאכה, התקינו סדר פוגרום ככל משפטו וחוקתו, פרמו כלי מיטה, פיזרו נוצות, שדדו את הרכוש היהודי והטעינו על עגלות, קשרו יהודים אדוקים בפאות, עינו את הנשים לעיני הבעלים, אנסו את הבנות לעיני האימהות... והפולאקים עמדו מהצד וקיבלו נחת".
ינובר מספר על הרב הזקן של קרושניק, שהקוזקים תלו כרוך בטלית ותפילין: "הרב הזקן תלוי על העץ, מוכתם בדם, כחול, קפוא, כרוך בטלית ותפילין, מתנודד הנה והנה, ממש כאילו היה מתפלל, כאילו הוא בעמידת שמונה עשרה – מה אני אומר? איזו עמידה, הרי הוא תלוי! אתה מבין או לא? הוא בתליית שמונה עשרה!"
ובתוך הנובלה מצאתי מעשה שיש בו מעט פרספקטיבה לימים אלו. יענקל מספר כי ערב הפלישה הגרמנית נקרא בנו יחיאל לשירות בצבא הרוסי. החיילים החדשים נלקחו ליער לבצע מטווח. כולם יורים למטרות, ורק יחיאל יורה למעלה, לאוויר.
"הסמל ראה שכולם יורים לאיפה שצריך ורק חייל אחד יורה כלפי מעלה, אז מסתמא היה הדבר מוקשה בעיניו. הוא רץ, מעיף מבט – זה יחיאל שלי!
"אז הגזלן שבו התרתח והוא התמלא רציחה, עשו! הוא רץ אל יחיאל שלי וצועק: 'זרע כלבים, זרבובית יהודית – לאן אתה יורה, לשמים?!' "אלא שיחיאל שלי דווקא לא מתבהל ממנו וממשיך בשלו. הוא יורה כלפי מעלה. עכשיו כבר מתגזלן עשו עוד יותר וצועק עליו, פעם נוספת: לשם! לשם תירה! לאיפה שכולם יורים! והוא מראה לו בידיים להיכן יירה. אלא שגם הפעם יחיאל שלי לא מתבהל, והוא עונה לו דווקא בנחת: 'לשם?! הרי יש שם בני אדם!'"
אם תרצו, זהו בקליפת אגוז בין אז לעכשיו. הבדל עצום, שצריך להכניס את כולנו לפרופורציות. יחיאל של ימינו יורה לאן שצריך. נכון, אלו ימים קשים, אכזריים, ואין נחמה לקורבנות. אבל, וזה אבל גדול, היהודי לא יורה לשמיים. היהודי מגן על עצמו במדינתו. יש ליהודי צבא חזק ונשק ביד. הגורל היהודי כבר לא שרירותי, ואינו ונתון לגחמות הגוי. גם בתוך המציאות האיומה יש להכיר בטוב.
אם היינו מספרים ליענקל ינובר ולשלום עליכם, על סיפון האוניה המפליגה לסטטן־איילנד, שיום יבוא ומדינה יהודית וצבא יהודי יגנו על יהודים, ושפוגרומים לא יהיו גזרת שמים הם היו בטוחים ששתינו יותר מדי יי"ש.
אם היינו מספרים להם שכעבור מאה שנה מאותה הפלגה לאמריקה, ישראל תמכור נשק לרוסים, טכנולוגיה ליפנים, ציוד התפלת מים לאמריקנים, תרופות לאירופה וגז לערבים, הם היו משתכנעים שאנחנו משוגעים, שעפה לנו הקופסה.
אבל הייתי מספר להם עוד משהו על הסיפון. מעשה במטרייה. אני בטוח ששלום עליכם היה מעריך סיפור כזה. מן המוסכמות שמאז שנת 39', כשראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, ירד מהמטוס בלונדון עם מטרייה ביד ועם פיסת נייר שעליה חתימתו וחתימת הצורר היטלר על הסכם מינכן, הייתה המטרייה לסמל של כניעה. והנה השבוע, אירע למטרייה נס. מתווך יהודי מרעננה שראה זומבי ג'יהאדיסט תוקף יהודי, לא ברח אלא יצא להיאבק במחבל כשהוא חמוש במטרייה. והיהודי עם המטרייה הכה במחבל. זה אף פעם לא קרה בקרושניק ולא בקישינב.
השבוע ציינו 14 שנה להירצחו של אלוף (במיל') השר רחבעם זאבי הי"ד. בספרו של זאבי על טבח תרפ"ט בחברון - פרעות שפרצו בגלל תפילת יהודים בכותל - מופיע תזכיר שנשלח לאחר הטבח מקהילת חברון לנציב העליון: "את הרב מאיר קסטל, בן 68 שנה, ואת הרב בידרבקין, זקן בן 70 ועוד חמישה בחורים שדדום, סירסום והרגום בכל מיני עינויים. את האופה נח אימרמן צלוהו חי על הפרימוס. את הרב אברהם יעקב אורלינסקי הכהן, רב זיכרון יעקב שבא להשתטח בחברון, מצאוהו בשעת תפילתו עטוף בטליתו, הוציאו את מוחו מגולגולתו ואת מעי אשתו ריטשו.
"את הרוקח בן־ציון גרשון, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, ששירת בחברון ארבעים שנה וגמל הרבה טובות לערבים, חתכו את אפו ואת אצבעותיו והרגוהו. את בתו אנסו והרגוה בעינויים נוראים. לאשתו חתכו את שתי ידיה. את הילד מנחם סגל, בן שנתיים, מלקו אותו בעורפו... את המורה דובניקוב ואת יצחק אבושדיד חנקו בחבל. את משה בן־יעקב גוזלן, בן 18 שנה, שסעוהו מפיו והרגוהו".
יהודי חברון, שחיו לצד הערבים מאות שנים, נרצחו במיתות שונות ומשונות. היו בין הערבים מספר מועט של חסידי אומות עולם שהצילו חיי אדם, אך אין בהם כדי להקהות או לטשטש את ממדי הזוועה. ריטוש גופות, עקירת עיניים, ריסוק גולגלות, סירוס זקנים וילדים, שפיכת מעיים. נערה בת 13 שנאנסה על ידי 13 חיות אדם לעיני אביה המעונה. תינוקות שראשיהם הוטחו בקירות.
במושבה מוצא התנפלו תושבי הכפר הערבי הסמוך, קאלוניה, על בית משפחת מקלף שהיה בין הבתים הקיצוניים ביישובֿ, וטבחו את רוב בני המשפחה. הבן הקטן, מרדכי, היה אחד הניצולים היחידים מהטבח. הוא הצליח לקפוץ מן הקומה השנייה, ומלבדו נמלטו גם אחיו חיים ואחותו חנה. בין הרוצחים היה הרועה שהעסיקה המשפחה, ושוטר היישוב שהיה היחיד באזור שהחזיק נשק חם. 23 שנה לאחר מכן, מונה מרדכי מקלף לרמטכ“ל השלישי של מדינת ישראל. הם רוצחים, אנחנו בונים ומתעצמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם