לוד: יש סיכוי לדו קיום, צריך ללמוד איך עושים זאת
בין מלחמה אחת לרעותה ובין גל טרור אחד למשנהו, אפשר לחיות יחד בארץ הזו. רוצים הוכחה? תראו את העיר לוד, שבה שני ערבים ויהודים משלימים עם חייהם המשותפים בעל כורחם
אחת הדאגות המרכזיות של השמאל הישראלי בימים אלו היא קריסת חזון הדו קיום בין יהודים לערבים. ישראלים מציאותיים וריאליסטיים לגמרי בעיני עצמם, שהאמינו בלהט כי ניתן לקיים במרחב שלנו מדינת כל אזרחיה ללא הבדלי לאום ודת, ערבים ויהודים, אמונה וחזון, רואים כיצד אלה מתערערים קשות.אלא שחייבים לומר, גם להם, שכן קיימת אפשרות לדו-קיום, אבל אחר - ריאלי יותר, נוצץ פחות. מערבי פחות. כזה שבמסגרתו ניתן, בין מלחמה אחת לרעותה ובין גל טרור אחד למשנהו, לחיות יחד באמת בארץ הזו. הוכחה? הדו-קיום שקיים בעיר שלי, לוד.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעיצומם של מסעי הסכינאות בירושלים, באר שבע, רעננה, תל אביב וערים נוספות בארץ - שגרת החיים העדינה בלוד נמשכת. אני רואה בעיר לקוחות עטופות בבורקה שחורה נכנסות לקנות חלות במאפייה יהודית. אני רואה ילדים ערבים ויהודים ממשיכים להגיע יום יום, גם השבוע, לגן משותף. בקופת חולים בסניף שלי, הרופא המוסלמי ממשיך לטפל בפציינטים. זהו דו קיום עדין שעליו לא תקראו בכלי התקשורת, ושלא יצוין כדוגמה לחיים משותפים. נכון, מדובר במצב של בדיעבד, שבו שני הצדדים משלימים עם חייהם המשותפים בעל כורחם, אבל משלימים וממשיכים.
תושבי לוד הערבים אכן שבתו ברובם שביתת הזדהות עם אחיהם ביהודה ושומרון, הם גם מקפידים להפגין בתאריך הלועזי לכיבוש העיר עם דגלי אש"ף, חמאס והתנועה האסלאמית, רובם גם הולכים לשמוע דרשות יום שישי במסגד השייך לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית – אבל מצד שני הם מכבדים את חוקי העיר: בנייה, ארנונה, מים ועוד. אולי בחירוק שיניים, אולי תוך הבעת מחאה פעילה. אבל מכבדים. והשקט בעיר נשמר.
באותו אופן, אחוז גדול של הציבור היהודי בעיר, שאינו אוהד את המיעוט הערבי ורואה בו איום קיומי ממשי על ישראליותה של לוד, ממשיך לחיות כאן ולשמור על שגרה טובה.
איני מכחיש שמפעם לפעם מתחוללים פשעים על רקע לאומני, נשרף בית כנסת, מוטרדות יהודיות ברחוב, נשמעות יריות באוויר בחתונות. ולמרות זאת, לוד היא עיר שקטה, עיר כמעט ללא פשיעה, מקום בטוח אפילו באמצע הלילה. כן, גם בימים קשים אלו.
מה הסוד? פשוט: מדובר בעיר ללא אשליות. בשני ציבורים המקבלים את המצב כמות שהוא, דה פקטו ולא דה יורה, ומבינים שזה מה יש. העדר האשליה הרומנטית, העדר האשליה העצמית, העדר מצגי שווא על חיים משותפים מבחירה ומתוך כבוד הדדי, וקבלת המציאות - דווקא הם מאפשרים את היום-יום השפוי, אפילו קורטוב של כבוד הדדי, הכולל לפעמים הזמנה הדדית לחתונות, אירועים משפחתיים והלוויות יהודים אצל ערבים ולהפך.
מבחינה זו, איש שמאל אמיתי, מזן החולם על ישראל כמדינת כל אזרחיה, יתייאש מאוד מלוד. כאן אף אחד לא רוצה את מדינת כל אזרחיה, אלא את המדינה היחידה שלו. את החלום שלו בו אין יהודים או אין ערבים. ולמרות זאת, לוד היא הדוגמה הממשית היחידה לאפשרות של קיום משותף בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בארץ.
זהו קיום על בסיס זמני, דו קיום על בסיס ההכרה כי אנחנו שולטים כאן על חרבנו, דו קיום שבו צד אחד חי בשלום עם הצד השני אם כי בחוסר חשק מופגן. אבל כאמור, זהו דו קיום ממשי, שבו כל האוכלוסייה זוכה לחשמל, מים, רפואה מתקדמת, חינוך טוב, ביטחון תעסוקתי, מערכת כבישים טובה וכן הלאה.
מבחינה זו לוד, וערים מעורבות נוספות, מראות מהי הדרך ליהודים ופלסטינים לחיות יחד בישראל - וככל הנראה גם ביו"ש. זוהי הדרך שבה מדינת לאום יהודית על בסיס חוקה, עם מיעוט ערבי גדול ועוין ברובו – אבל מקבל בפועל את כל הזכויות שלו, יכולה להמשיך לאורך ימים ושנים. נכון שלא כיף לדעת ולחוש איך ערביי ישראל וערביי יהודה ושומרון רואים את עצמם חלק מהאומה הערבית הגדולה ואותנו כגוף זר. אבל החיים, אלו שקיימים באמת ולא בתאוריות האקדמיות הנוצצות, חזקים מהכול.
ההקשבה למה שהם אומרים ומלמדים, היא הדרך היחידה להתקיים במזרח התיכון, שלעולם כנראה לא יהיה אלא מה שהוא: צבר של אוכלוסיות אתניות מגוונות, מלומדות מלחמה, שונאות זו את זו, אבל נדונות לחיות יחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם