ערביי ירושלים הבינו את האיום הלא מוסווה של הממשלה
המסר שמעבירה החומה שהוצבה בקו התפר בבירה, שלפיו אם לא יישמר השקט הם יופרדו משאר ירושלים ויילקחו מהם תעודות הזהות הכחולות – חלחל. עובדה: ביומיים האחרונים לא נרשמו אירועים חריגים בשכונות התפר
מתצפית משמר הגבול שליד רחוב מאיר נקר 17 אפשר רק לגחך על ארבעת הבלוקים שהציבה המשטרה למטה, בין ג'בל-מוכבר וארמון הנציב. זו חומה? זו גדר הפרדה? איפה הבטונדות הלבנות הללו, שלא חוסמות שום דבר, ואיפה חומות ירושלים שבנה סולימן המפואר במאה ה-16? איפה זה ואיפה גדר ההפרדה האימתנית מול אבו-דיס ושכונות אחרות, שמפרידה באמת בין ירושלים יהודה ושומרון? נדמה לי שגם מאות העיתונאים והצלמים מכל העולם שהגיעו במשך היום למקום כדי לראות כיצד ירושלים מתחלקת מחדש אחרי 48 שנה, התאכזבו עד כלות.עוד כותרות ב-nrg:
- בן ה-13 שנדקר על אופניו בפיגוע שב להכרה
- טורקיה: "לא נהפוך למחנה ריכוז של פליטים"
- גונדר עפרה קלינגר תמונה לנציבת שב"ס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ובכל זאת, גם אם אין חומת הפרדה אמיתית, ישנה סמליות, שהצליחה כבר לפרק את הברגים בממשלה הזו, ולהחדיר ברה"מ בנימין נתניהו חרדות שמא הוא עושה את המעשה האסור. שרים בקבינט התחילו לרטון על הנעשה בשטח, כשהם מתיישרים כמובן לעבר הסמן הימני בממשלה, השר נפתלי בנט. בצהריים נתן בנט את השואו שלו בכנסת בעברית ובאנגלית, והודיע כי "צריך להקים חומת הרתעה, ולא חומת בטון".
מחסום המשטרה הזמני בארמון הנציב
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מי יודע, תהה אתמול פוליטיקאי בכיר, אולי הסמליות הזו מופנית בעצם לעבר הערבים שחיים בג'בל-מוכבר, בצור-באחר, בעיסאוויה ובשכונות האחרות שבהן מתחוללות המהומות ושמהן יצאו המחבלים בפיגועים האחרונים. אולי זה בעצם תמרור אזהרה בוהק שמשדר את המסר הבא: אם לא תדאגו לשקט מוחלט, אנחנו באמת נפריד אתכם מירושלים וכך תישארו בלי תעודות זהות כחולות, בלי גישה חופשית לכל הארץ, בלי ביטוח לאומי. כדי להגיע לעבודה במערב העיר, אם בכלל, תצטרכו לחכות שעות, כמו במעבר רחל.
האם האיום הלא מוסווה הזה עבד? יש לי תחושה שכן, כי אף אחד מהאנשים שאני מדבר איתם במזרח העיר לא רוצה להמיר את תעודת הזהות הישראלית הכחולה בתעודה כתומה של הרשות הפלסטינית. מבחינתם מדובר בנייר שלא שווה דבר, שרק מזמין צרות. עובדה שביומיים האחרונים לא נרשמו אירועים חריגים בשכונות התפר. סביר להניח שגם הצבא שמציף את העיר כמו בימי מלחמת ששת הימים מרתיע את המחבלים הפוטנציאליים, או לפחות משכנע אותם שלא יוכלו לרצוח כעת, ולכן הם נשארים בבית עד ההזדמנות הבאה.
אבל הנוכחות המרשימה הזו לא מצליחה להרגיע במיוחד את תושבי השכונות היהודיות. ארמון הנציב נראתה אתמול כמו שכונת רפאים. הרחובות היו ריקים לחלוטין. גם השכנים הסמוכים לג'בל-מוכבר לא מצאו נחמה בבסיס הצבאי שהוקם להם מתחת לבית, או בחומת ההפרדה הסמלית והמצחיקה. נעמי קמחין, מורה במקצועה, ספגה במשך שנים בקבוקי תבערה, אבנים וזיקוקין על הבניין שבו היא גרה ברחוב מאיר נקר 14. ייקח עוד הרבה זמן עד שתרשה לילדים שלה להסתובב בחוץ, לנסוע באוטובוסים לבתי הספר או לרדת לגן המשחקים.
ירושלים היא סיפור עצוב: לא מאוחדת, אבל האידיאולוגיה והמציאות בשטח לא יאפשרו לחלק אותה. בינתיים העיר יושבת על הר געש דתי שכל אחד מבעיר בתורו, וגורם להתלקחות גדולה. עיר השלום מנציחה מלחמה מתמדת, והאזרח הקטן רק סובל.
בארמון הנציב פגשתי אתמול את ידידי אבי. יש לו דירה יפה ברחוב עולי הגרדום, ארבעה חדרים, עם מרפסת ענקית שמשקיפה על מדבר יהודה ועד ים המלח. הניסיונות שלו למכור את הדירה הסתיימו ברגע ששמעו הרוכשים הפוטנציאליים היכן הוא גר. "אני אומר ארמון הנציב והטלפון נטרק", אמר אבי, נכנס למכונית ונעלם במהירות מהאזור המסוכן. ירושלים, אוקטובר 2015.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם