כשהאויב שלך אוהב את המוות

כשנערה בת 15 רוצה להיות שהידית וילד בן 13 הולך לרצוח, לא רק השנאה מניעה אותם, אלא גם חוסר ההכרה בערך החיים. תרבות שמאדירה את המוות, לא תוכל להביא בשורה לעולם, אלא תמיט עליו הרס וחורבן

לפני כמה שנים הדרכתי במסגרת לבני נוער. באחת ההדרכות, פרסתי במרכז המעגל ארבע כרזות שעל כל אחת מהן הייתה כתובה מילה, וארבעתן יחד הרכיבו את המשפט: "טוב למות בעד ארצנו". "כל מילה במשפט הזה ניתנת להחלפה", אמרתי לנערים שישבו מולי. "כך לדוגמה, אתם יכולים לבחור להחליף את 'טוב' ב'רע' או ב'ראוי'; אתם יכולים להחליף את 'למות' ב'לפעול', 'להילחם', או כל שם פועל אחר; ואתם יכולים להחליף את 'ארצנו' בכל ערך אחר שאתם חושבים שטוב למות בעדו. אתם יכולים להחליף רק מילה אחת מהמשפט. במה תבחרו?"

כמה אירועים שהתרחשו השבוע, גרמו לי להיזכר במשפט הזה ולתהות על קנקנו: אתמול בבוקר נתפסה מחבלת פלסטינית בת 15 שהייתה חמושה בסכין. נערה, שאמורה להתעסק במוזיקה ובבגרויות ובהצעות חברות, צועדת מהכפר לעבר יישוב יהודי במטרה לדקור.

בשבוע שעבר הלכו ילדים בני 13 וחיפשו את מי לדקור. כשראו אדם יושב על ספסל, קבעו בקול כי "הוא זקן". הם המשיכו לתור אחר קורבן, עד שהבחינו בבן גילם שהיה רכוב על אופניו והחליטו לדקור אותו. ילדים, שהיו אמורים לקנות מסטיק בקיוסק, להחליף קלפים ולשחק פוגים, עושים תחשיב מדוקדק – את מי כדאי לרצוח.

ויש גם את אלו שאנו לא שומעים עליהם כי ניסיונותיהם לבצע פיגועים לא צלחו. ארבעה נערים בני 18-16 ניסו לפגע בשבוע שעבר ונורו. נערים שהיו אמורים לקבוע לשחק כדורסל או לצפות בסרט, יוצאים מהבית אל עבר המחסום במטרה להרוג חיילים.

אנחנו רגילים לדבר על החינוך להסתה בבתי הספר הפלסטינים, אבל השבוע האחרון מבהיר ששנאת ישראל היא לא הכול. שיש חלק נוסף בסיפור הזה שהופך את העניין למורכב יותר. גם אם מחר בבוקר תשונה תוכנית הלימודים וישראל תוצב כמושא הערצתם של תלמידי הרשות, זו אמנם תהיה כברת דרך משמעותית, אך זה לא יפתור את העניין לגמרי.

כי כשנערה בת 15 רוצה להיות שהידית וילד בן 13 הולך לרצוח, לא רק השנאה מניעה אותם אלא גם אי הכרה בערך החיים. העדר אהבת החיים כלפי חייהם שלהם הוא גם המאפשר להם ליטול, בהינף סכין, את חייו של אחר.
אהבת החיים היא הערך הבסיסי ביותר לכינון חברה. ברובד הפשוט, מדובר בהבנה פנימית של אדם את ערך חייו וערך חיי זולתו ומתוך כך לא ליטול את חיי חברו. ברובד היותר עמוק, אהבת החיים היא הכוח המניע המאפשר ליצור, לפתח, לקדם ולהתקדם. תרבות שמאדירה את המוות, לא תוכל להביא בשורה לעולם, אלא תמיט עליו הרס וחורבן.

מי שיטען כי הפלסטינים אינם מסוגלים לאהוב או להעריך את חייהם בשל המצב הסוציו-אקונומי או הייאוש או הכיבוש, יוכל להתבונן בפרופיל הסוציו אקונומי של לוחמי דאעש. לא פעם הם מגיעים מרקע משכיל ומבוסס, מה שלא מונע מהם לחרוט את המוות על דגלם, תוך שימוש במיטב האמצעים הטכנולוגיים.

גם ברשות הפלסטינית לא חסרים משאבים. בפוסט שפרסם לאחרונה אבי דיכטר הוא ציין כי 65 מליארד שקלים הועברו בשבע השנים האחרונות לרשות. בהשקעה כבירה כזו היינו מצפים להישגים מרשימים. בשנים הללו לא הושג כל הישג. חלק נכבד מהכסף, לפחות רובו, הופנה לטרור. זה לא מפתיע, כי זה לא באמת עניין של כסף. גם אם הסכום הזה יוכפל המצב לא ישתנה, לא בגלל חוסר יכולת, או כישרון או חכמה, אלא בגלל חוסר תשוקה ליצירה ולפיתוח. חוסר תשוקה לחיים. ולכן, לא מדובר פה על שינוי תוכני של שנאת או אהבת ישראל, אלא על קוד מוסרי עמוק, שעד שישתנה קשה יהיה מאד לחשוב על חיים שלווים זה לצד זה.

הנערים הישראלים שישבו מולי לפני כמה שנים והתבוננו במשפט "טוב למות בעד ארצנו", לא הצליחו לחשוב על מצב שבו טוב למות. אף שהמשפט הזה הפך לסלוגן מיתולוגי בהוויה הישראלית, הם התנגדו לו בתוקף.

"המשפט הזה מבטא מסירות לארץ", אמרה לבסוף אחת מהם. "אבל מסירות לארץ אפשר לבטא גם בלחיות, ולא רק בלמות". ואולי באמת פה טמון המפתח. שינוי מינורי של מילה אחת שמותיר במשפט את אותה מסירות אך הופך את המשפט על פיו. לא "טוב למות בעד ארצנו" - "טוב לחיות בעד ארצנו". במובן מסוים, יותר קשה לחיות. זה דורש למלא את החיים. ליצור להתפתח, להתקדם, ועוד למען תכלית. למות, לא דורש כמעט כלום. רק לגדוע. לא טוב למות. טוב לחיות. וכשנערים בני 13 מנסים לרצוח ברחובות, זו התשובה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת.