'התעלמו ממנו': התגליות והאכזבות של אדם זרטל
הקביים שליוו אותו עשרות שנים לא הפריעו לפרופ' שהלך השבוע לעולמו לחשוף ממצאים היסטוריים. עמיתיו התעלמו מממצאיו שסתרו את תפיסותיהם, אבל תלמידיו משוכנעים: ההכרה עוד תגיע
ביום שישי בעוד שבוע בדיוק אמור היה פרופ' אדם זרטל ז"ל לפתוח את העונה ה־37 שלו בעבודה הארכיאולוגית של סקר אזור הר מנשה.
עוד כותרות ב-nrg:
- בנט תוקף את לבני: "היא חיה בשוודיה, לא בארץ"
- "חשבו שהיא בובה": תינוקת נשארה נעולה במעון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"המייל האחרון שקיבלתי ממנו היה התיאומים לקראת הסקר: יוצאים בארבע וחצי בבוקר מקיבוץ עין־שמר, בחמש מגיעים למגידו, בשבע עולים על הג'יפ ויוצאים לשטח", מספר לנו השבוע ד"ר שי בר, שליווה את זרטל בשטח ובאוניברסיטת חיפה ב־12 השנים האחרונות. "הראש שלו עבד בצורה חדה ביותר. מה שיותר מדהים הוא שגם בגיל 79, עם הקביים שמלווים אותו מאז הפציעה במלחמת יום כיפור, אדם היה איש של שטח".
זרטל, יליד 1936, הובא השבוע למנוחות בקיבוץ עין־שמר שבו נולד והתגורר עד יום מותו. עבודת הסקר החשובה שעשה תימשך, אבל בלעדיו. "הפרויקט הזה לא ייפסק", אומר ד"ר בר, "אני לא אתן לזה לקרות. זו החובה שלי כלפיו. יש לנו חובות פרסום רבות, ויש עוד אתרים שצריך לבדוק".
את דרכו בעולם הארכיאולוגיה החל זרטל כחובבן, לצד עבודתו העיקרית כמרכז המשק בקיבוצו. זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים, נערך סקר חירום ארכיאולוגי בשומרון. הארכיאולוגים בישראל ידעו שמדובר בשטח מלא אוצרות שלא נחקר מספיק, ומצד שני היו בטוחים שהשטח יימסר בחזרה לירדנים תוך זמן קצר. הוחלט אז לחלק את יהודה, שומרון ורמת הגולן לארבעה אזורים, שבכל אחת מהן תהיה חוליה שתעבוד במהירות בניסיון למפות באופן זריז את האתרים הארכיאולוגיים. בין האנשים שהתנדבו לפרויקט היה גם אדם זרטל. הוא התאהב בתחום, והחליט ללמוד אותו לעומק.
בשנת 1973 הוא נרשם ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, אבל חודש לפני תחילת הסמסטר פרצה מלחמת יום כיפור. זרטל, ששירת כקצין הנדסה, נפצע קשה מאוד במהלך צליחת התעלה, וטופל קרוב לשנה בבית חולים. "זו הייתה שנה א' שלו בחוג לארכיאולוגיה", מספר ד"ר בר. "חלק מהמרצים אפילו באו ללמד אותו בחדרו בבית החולים".
זרטל המשיך והתקדם בלימודיו, וב־1978 החל את מה שהפך למפעל חייו המרכזי - סקר אזור הר מנשה. "הוא התחיל בקטן, בעמק דותן שבצפון השומרון", אומר ד"ר בר. "ההליכה בשטח עם הקביים הייתה בשבילו גם דרך להתמודד עם הפציעה". לזרטל הצטרפו לא מעט מתנדבים, בהם חבריו מהקיבוץ וסטודנטים שלימד. רבים מהם המשיכו וליוו אותו בעבודת השטח הארכיאולוגית במשך שנים.
"הוא היה אישיות סוחפת בצורה יוצאת דופן", ממשיך ומספר ד"ר בר. "מעל הכול, כשמו כן הוא - הוא היה אדם. הפרויקט שלו היה מבוסס כל השנים על מתנדבים, אנשים בעלי משפחות שיוצאים איתו כל יום שישי לשטח בלי לקבל שום תמורה מלבד חדוות הגילוי והחקירה של ארץ ישראל. ברמה האישית הוא היה גורם מרכזי בהחלטה שלי לעזוב את עולם ההייטק ולעבור לארכיאולוגיה ולרוח, ואני חב לו רבות על כך.
"ארכיאולוגיה הייתה תחביב בשבילי, ולכן החלטתי לקחת תוך כדי העבודה קורס קטן בתחום. בחרתי בקורס 'מבוא לארכיאולוגיה' שהעביר פרופ' זרטל, ואפשר לומר שפשוט נשביתי. בהתחלה הוא היה מורי, לאחר מכן המנחה שלי בדוקטורט, רבי, ובשנים האחרונות אפשר לומר שהייתי שותפו. הוא כמובן הוביל, אבל הגענו למצב שאנחנו עובדים יחד".
באוניברסיטת חיפה, מקום עבודתו העיקרי של זרטל, הוא אכן נחשב למרצה סוחף שזכה לאהדה רבה בקרב ציבור חובבי הארכיאולוגיה. אולם דווקא מצד חבריו לברנז'ה האקדמית בתחום הארכיאולוגיה, לא זכה זרטל להכרה הולמת.
זרטל התחיל במחקריו על בסיס הנחת היסוד המקובלת בסביבתו, שהאמור במקרא - בפרט בנוגע ליציאת מצרים וההתנחלות בארץ - אינו משקף מציאות היסטורית. אלא שהממצאים שנגלו לנגד עיניו שכנעו אותו, מתוך יושרתו הפנימית ודבקותו במתודה המדעית, בתקפותו ההיסטורית של התיעוד המקראי.
"צריך להבין שהגישה השלטת כיום בעולם הארכיאולוגיה הישראלי, בהובלת פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל־אביב, טוענת שכל הסיפור של ממלכת יהודה החזקה לא מתחיל במאה העשירית לפני הספירה, שזה התארוך המקובל לתקופת דוד ושלמה, אלא רק במאה התשיעית לפני הספירה, מאה שנים לאחר מכן, מה שאומר שדוד ושלמה לא היו", מסביר הארכיאולוג שמעון ריקלין.
"התפיסה הזו מתבססת בעיקר על הטענה שאין ממצאים של ערים גדולות באזור יהודה, מה שאומר לדעתם שהתנ"ך מקשקש ושמדובר ביצירה מאוחרת מתקופת סוף בית ראשון שבה 'הומצא' כל הסיפור התנ"כי. פינלקשטיין עשה בזמנו סקר בהר אפרים וניסה להראות שהממצאים הדלים מוכיחים שהכיבוש הישראלי לא היה כזה משמעותי.
"אלא שאז הגיע פרופ' זרטל, ופתאום הוא מוצא מזבח בהר עיבל שלכאורה משתלב עם טקסט מפורש בספר יהושע. אני אישית לא יודע אם יהושע באמת עמד שם, אבל מה שברור הוא שלמצוא מזבח כזה מתקופת הברזל הראשונה, זו תגלית אדירה מבחינה ארכיאולוגית טהורה. ואם זה לא מספיק, אז הוא מפרסם את סקר הרי מנשה שמשנה את כל המפה הארכיאולוגית על תקופת ההתנחלות בארץ ישראל. הבעיה היא שבארכיאולוגיה לא משנה כמה האתר חשוב אלא מי האדם שחפר באתר, ולכן אתה רואה איך בעולם המחקר האקדמי פשוט בחרו להתעלם מכל הממצאים שלו כי זה לא הסתדר עם התיאוריה שלהם".
גם לממד הפוליטי של הדברים הייתה השפעה לא מעטה על היחס השלילי כלפי תגליותיו של זרטל. "הוא הציב לאקדמיה שאלות חזקות מאוד, אבל אותם חוקרים לא נכנסו איתו לוויכוח אלא פשוט התעלמו ממנו", אומר זאב (ז'אבו) ארליך, מורה דרך וחוקר ארץ ישראל.
"הוא הציע להם להתעמת איתו, לבדוק, לכתוב מאמרים מדעיים נגד התגליות שלו, אבל לעולם המחקר היה נוח להתעלם. השיא היה כשהטיחו בו בשלב מסוים 'אתה איש השומר הצעיר, אתה גר בעין־שמר, איך אתה יכול לבוא בשם הארכיאולוגיה ולמצוא הצדקות לדרכם של אנשי גוש אמונים?!' התשובה שלו הייתה חדה: 'נכון, אני שמו"צניק. אבל אני ארכיאולוג ואני חופר, ומה שאני מגלה אני מגלה. אני לא שכיר בשליחותו של מישהו, ולא הולך כדי להצדיק דרך מסוימת. זה מה שמצאתי וזה מה שאני מציג לציבור'. האמירה הזו מראה איזו אישיות אמיצה ונועזת הייתה לו".
לאומץ הזה היו גם מחירים לא פשוטים. "אדם דיבר על כך שהוא לא מקבל את ההכרה שהוא ראוי לה", אומר ד"ר בר. "הוא אמר שרק עשרות שנים אחרי מותו יתחילו להעריך אותו. הציבור חובב הידע אמנם אהב אותו, אבל באקדמיה לא הייתה לו הרבה נחת, וחבל מאוד. אנשים באקדמיה זהירים במה שהם אומרים, והוא היה איש שאומר את אשר על לבו ולא פוחד להגיד מה הוא חושב. על התגליות שלו אין עוררין, אבל את הפרשנויות שלו אנשים באקדמיה לא אהבו ואפילו תקפו אותו. היו שם לא מעט התכתשויות שמאוד פגעו בו, ולכן בשלב מסוים הוא בחר להתרחק מכל העולם האקדמי".
"אם הוא היה בוחר בצד 'הנכון', אין לי ספק שהוא היה מקבל את פרס ישראל", אומר ריקלין. "שים בצד את הפוליטיקה ואת ההשלכות, סקר הר מנשה זה פרויקט חיים; מאות אתרים חדשים עם ממצאים, ושנים ארוכות של עבודה שמשנה את תפיסות המחקר. זה בוודאי משהו ששווה פרס ישראל. אז את פרס ישראל הוא כבר לא יקבל, אבל לפחות אחרי מותו חובה עלינו לשמר את זכרו ולהגיד את האמת על האיש, היושרה והאומץ שלו".
"בשנים האחרונות התרוצצו כל מיני מיילים בניסיון להציע את מועמדותו לפרס ישראל", מספר ז'אבו, "אבל אני מסופק אם הוא היה מקבל אותו, כי כל מי שהציע אותו לא היה חלק מהברנז'ה, וכל הברנז'ה הייתה מתנגדת חד־משמעית. אבל עצם העובדה שהוא היה מועמד, גם זה מקום של כבוד.
"בשורה התחתונה, בשני התחומים שבהם הוא עסק - חפירה וסקר - אני חושב שרמת הגילויים שלו היא בסדר גודל לאומי ובינלאומי. בתחום הסקר הוא גילה המון אתרים שאף אחד לא הכיר קודם. עם כל זה שהוא הלך עם קביים, האיש עבר מטר מטר ובדק כל נקודה. זה משהו ענק.
"יש סקר ארכיאולוגי של מדינת ישראל, אבל יש מעט מאוד סקרים שמקבילים ברמת העומק שלהם. במסגרת סקר ישראל בארכיאולוגיה יש כאלה שעשו סקר חפיף, יש כאלה שהתמקדו באזורים מוכרים או סביב דרכים מרכזיות, ויש כאלו שעברו מחירבה לחירבה. אצלו העבודה הייתה כל השטח, והדיווח הוא רציני ומעמיק. חלקתי עליו בכמה נקודות שבהן הוא טעה לדעתי, אבל זה לא מפחית כהוא זה מהעוצמה והחשיבות של העשייה שלו.
"גם בתחום החפירה הוא חשף אתרים שנמצאים בנקודות מפתח בסיפור של תולדות עם ישראל. המזבח בהר עיבל, נרבתא, אל־אחוואט. אתרי הסנדל (הגִלגלים) למשל, זו הפניית תשומת הלב לתגלית ייחודית שאף אחד לא הכיר. גם בלי להיכנס לפרשנות המסוימת שהוא נתן למקומות הללו, אלה תגליות שאי אפשר להמעיט בחשיבותן.
"עכשיו, אחרי שהאיש איננו, חלק מהאמוציות שהיו בדיון ייעלמו, ואולי העולם האקדמי יתחיל להתייחס לממצאים עצמם. ומול הממצאים, פרופ' אדם זרטל יתגלה כארכיאולוג עוד יותר גדול ממה שהיה ידוע בחייו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם