אחרי עשרים שנה

מאז רצח רבין עברה החברה הישראלית קיטוב קיצוני, והשתלט עליה מעגל אינסופי של שיח שלילי משני צדי המפה הפוליטית

עשרים שנה חלפו מאז רצח רבין, וכמה התקטבנו: לפני עשרים שנה היה זה טבעי לגמרי שנעמי שמר, תומכת מובהקת של הימין, הזדעזעה כל כך מהרצח עד שתרגמה את שיר הקינה שכתב המשורר האמריקני וולט ויטמן על הנשיא אברהם לינקולן, הוסיפה לו לחן מצמרר משלה והפכה אותו לאחד משירי הקינה הנוקבים ביותר של התרבות הישראלית.

לפני עשרים שנה זה היה גם טבעי לגמרי שמועצת יש"ע הזדעזעה מאוד מן הרצח ויזמה אירוע חשבון נפש משותף עם תנועת 'מימד', שבמהלכו התחרו ביניהם הדוברים מי יכה יותר על חטא הדה-לגיטימציה לרבין ולדרכו ועל העיוורון למשמעויותיה, ללא קשר להשקפתם המדינית. יתרה מכך, בניגוד לחששות שלפיהן הרצח יפתח מסע אלימות בין המחנות עד כדי סכנת מלחמת אזרחים, בפועל קרה ההפך ומספר יוזמות הדו-שיח זינק באופן מדהים.

הזמרת מירי אלוני מופיעה בעצרת לציון 16 שנים לרצח רבין צילום: יהונתן שאול

כיום, לעומת זאת, ציון יום הרצח נתפס במקומות רבים - אפילו לא ימניים באופן מובהק - כמצוות אנשים מלומדה שרק התקינות הפוליטית מחייבת לקיימו, בעוד שהיחס העממי לתאריך הוא כאל "פסטיבל רבין". לו היה נרצח כיום מנהיג פוליטי ישראלי - וצריך להודות שרוב הסיכויים שיהיה זה איש שמאל - דומה שהקתרזיס של חשבון הנפש שאפיין את הימים ההם, אם בכלל היה מתרחש, היה מתחלף מהר מאוד בהאשמה מצד מחנהו של הרוצח על ההסתה או ההתנשאות של מחנה הנרצח, שאלו בכלל אחראים לרצח.

אז מה השתנה? נראה ששני תהליכים מרכזיים קרו כאן: מצד אחד אכן חל קיטוב מתמשך באופי השיח בין המחנות, שהוא גם סגנוני אבל בעיקר מהותי - מעבר מפוליטיקה חיובית לפוליטיקה שלילית. לפני עשרים שנה כל מחנה התמקד עדיין בערכים ובדגשים שהוא רצה לקדם, זה את ארץ ישראל ואת הזהות היהודית וזה את השלום ואת זכויות האדם. לשני הצדדים הייתה משותפת הידיעה שגם האחר רוצה ב"טוב כללי" משותף, אלא שהבנתו ודגשיו ביחס לטוב הכללי שונים. לא במקרה רבות מאותן חברותיות נולדו במהלך השירות הצבאי, הביטוי הישראלי האולטימטיבי של "הטוב המשותף".

ההכרה הזו יכולה הייתה ליצור גם חברויות אישיות עמוקות בין אנשים בעלי השקפות עולם שונות, ואפילו הערכה אמיתית ליריב תוך ויכוח נוקב עם דעותיו - מהסוג שביטא יעקב חזן, איש 'השומר הצעיר' כלפי 'גוש אמונים' או כמו זה של אנשי יש"ע כלפי אריה (לובה) אליאב.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

העימות הנוכחי שונה לגמרי: ראשיתו במהפך הדרמטי במחנה השמאל עם השתלטות השיח השלילי – השונא, המתעב. לא במקרה זהו שיח שלא מציב שום אתוס חלופי משותף על רוב המחנה. המהפך הושלם כאשר הימין, במיוחד לאחר ההתנתקות, החל להשיב במטבע דומה: אמנם לרוב לא באותה עוצמה, אך עדיין בחריפות שחזרה והצדיקה לכאורה גם בעיני אנשי שמאל מרכזיים יותר את השימוש במטבע השנאה. תופעה זו הבטיחה כמובן מעגל אינסופי של הקצנת השיח, כמו בין שתי מראות המוצבות זו מול זו.

התהליך השני רחב יותר מבחינה חברתית, ועניינו האטומיזציה הכוללת שהשתלטה על החברה הישראלית – כשהאתוס האינדיווידואלי, טובתם של היחידים, החליף לגמרי את האתוס הממלכתי העוסק ב"טוב המשותף". כל חברה אנושית ראויה צריכה כמובן להקדיש תשומת לב משמעותית לזכויות הפרט, אבל כשהאתוס הליברלי דוחק לחלוטין את רגלי האתוס הממלכתי, בסופו של דבר נפגעות לא רק הזכויות החברתיות של הרבה מאוד יחידים אלא גם השיח הציבורי כולו.

בחיים הממשיים, אלו שאינם תיאורטיים, פירושה של נוכחות חזקה מדי של אתוס ליברלי אינו רק שכל היחידים נאבקים ביניהם בחריפות על עוגת הזכויות והמשאבים, אלא גם שכל המגזרים והתנועות הרעיוניות למיניהם נאבקות ביניהן בחריפות על בכורת הרעיונות שלהם, בלי נוכחות מספקת של עמדת מרכז מאוזנת הרואה לנגד עיניה את "הטוב המשותף". בשיח כזה "כל דאלים גבר", ולא בטוח שיהיה זה האתוס הליברלי. בסופו של דבר, כך יוצא, השתלטנות של האתוס הליברלי גודעת את רגליו שלו.

כשם שמדובר בשני תהליכים בעיתיים, גם המסקנה כפולה: מצד אחד לא עצם הוויכוח האידיאולוגי - נוקב ומר ככל שיהיה - הוא זה שיוצר סכנת אלימות פוליטית, אלא טיב היחסים שבין המחנות ומידת הלגיטימציה שהם מייחסים זה לזה. מצד שני, האטומיזציה החברתית-כלכלית, שנובעת מתפיסה המדגישה רק את היחידים ולכאורה מלאה בכוונות טובות, מסוכנת יותר מעצם הקיטוב האידיאולוגי, כי גם היא תורמת לתחושת "איש-איש לנפשו" ולחוסר הרצון לגלות אחריות לעתיד המשותף.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg