דיבור על הסתה כגורם לרצח רבין מסיט מהמחדל הביטחוני
ההפגנות נגד יצחק רבין שבהן הייתה גם הסתה מעולם לא חרגו מעבר לאלימות מילולית. ולפיכך יש להצביע על כך שמחדלים ביטחוניים קשים הם אלה שגרמו להירצחו של ראש ממשלה בישראל
בראיון מקיף שנערך איתו בינואר 1994, עבור החוברת השנתית של 'עיונים בתקומת ישראל', אמר האלוף יהושפט (פטי) הרכבי ז"ל כי התגובות השונות בציבור בעקבות הסכם אוסלו יהיו קשות. בייחוד כשברור שיהיה פינוי התנחלויות. "תהיינה התנקשויות בחיי אישים, רבין לא ימות מוות טבעי. לא שאני מאחל לו את זה חס וחלילה", אמר הרכבי.עוד כותרות ב-nrg:
-"כוחות אסד חיסלו את מנהיג ג'בהת אל נוסרה"
-ירושלים של פקקים: שוב שיבושים ברכבת הקלה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחד מהמראיינים, פנחס גינוסר, עורך כתב העת הגיב: "את זה אני לא מתכוון להדפיס".
פטי הסכים איתו באמרו, "חס וחלילה!".
אני מזכיר את פיסת המידע הזאת כי שוב חוזרים על הטענות הידועות, שאף אחד לא העלה בדעתו שיהודי ירצח, ועוד יתנקש בראש הממשלה. שוב חוזר הניגון לגבי ההסתה, ושוב מכנים את ביבי אחד מגדולי המסיתים כדברי עוזי ברעם בכינוס של שרי ממשלת רבין ב'הארץ'.
הסיבה העיקרית שאני בכלל חוזר לסוגיית הרצח ומקורותיו היא, שהתבטאותו של פטי הרכבי מעלה סוגיה חשובה ביותר לגבי הקברניטים שלנו, אלה שהובילו לאוסלו ולעוד מהלכים מדיניים וצבאיים לאורך השנים. נניח שהיתה הסתה, ואין ספק שהייתה; היא מעולם לא חרגה מעבר לאלימות מילולית. ההפגנות גם כשלא היו אסתטיות היו מתוחמות ולא גלשו עד כדי הסתערות על בית ראש הממשלה או יעדים אחרים. מה שאני טוען הוא, שהקצנה פוליטית אקטיביסטית כזאת היתה צריכה להיות צפויה. והדיבור המעגלי הבלתי פוסק על ההסתה כגורם לרצח, היא הסחה מהמחדל הבטחוני של ההתנקשות.
הנה, ראש האמ"ן לשעבר, שהיה אז כבר מעל לגיל 70, לא התקשה לחזות בקור רוח נסיון התנקשות בראש הממשלה. כך גם הדיבורים על כך שיהודי לא ירצח מנהיג פוליטי היו חסרי בסיס, משום שדי להביט אחורה על ההסטוריה של הישוב בארץ ישראל וכן על תולדות המדינה בעשור הראשון שלה כדי לדעת שפיגועי טרור תוצרת בית הם בגדר אפשרות.
המסקנה היא, שבאמצע שנות ה-90 היתה ירידה רצינית ברמה האינטלקטואלית של זרועות המודיעין, ובייחוד בשב"כ. ברור שמבחינת הדיון הציבורי אנחנו תקועים בקבעון של יום המחרת של הרצח. כולם מקובעים באותן עמדות. נותר, אם כן, רק להתריע בפני זרועות הביטחון והמודיעין כי מחדלים בטחוניים קשים סופם שהם ממיטים אסונות חברתיים ופוליטיים על החברה הישראלית.
כמה פעמים שמענו ב-42 השנים האחרונות, כי לא נאפשר שיחזור אסון ההפתעה של יום הכיפורים 6 באוקטובר 1973? היו כמה מחדלים בטחוניים מאז, אבל מחדל הפתעה דומה ואף חמור יותר אירע ב-4 בנובמבר 1995. התנקשות באדם אחד, ראש הממשלה, הפכה לאירוע ההרסני ביותר בתולדות המדינה. חלק גדול מהתסבוכת המקוטבת של החברה הישראלית דהיום הוא תולדה של ההתנקשות ביצחק רבין. והירצחו של רבין הוא קודם כל מחדל בטחוני.
דיוקנו של המתנקש יגאל עמיר, כפי שעולה מעדותו לוועדת שמגר ("מקור ראשון", יום שישי), שונה ממה שהורגלנו לקבל בחומר העיתונאי השנתי לאורך 20 השנים האחרונות. הדבר הבולט הוא, שזה לא אדם שהושפע מאוירה של הסתה והתלהמות.
אמנם מי שעובר ממחשבות על התנקשות לביצוע הרצח ממש, חייב להיות קיצוני ביותר; אך עמיר מצטייר כבעל אישיות שקולה, קר רוח בצורה מדהימה, ובמובנים רבים מקצוען. מפליא שלא ראה בעיה מבצעית מסובכת לרצוח את ראש הממשלה. לפחות בקטעי העדות שלו לא עולה ההתמודדות עם קשיים מבצעיים מסובכים. הוא ניתח בפני המתחקרים שלו את הבעיות במעגלי ההגנה על ראש הממשלה – משטרה ומאבטחי שב"כ, יד ימין לא יודעת מיד שמאל. הוא ידע שאם יסתחבק עם שוטר אחד או שניים באזור שבו המתינה מכונית ראש הממשלה, הוא יוכל לעשות את נסיון ההתנקשות.
מעניין שאפילו תוך כדי הירי הוא מסוגל לקלוט את הנעשה סביבו ולעבד נתונים, ולהסיק מסקנה: במקום לנהוג כאילו מתרחש הגרוע ביותר, מתחילים לצעוק "סרק סרק!". המאבטחים לא נהגו אחרת מראשי השב"כ או השרים הבכירים בממשלת ישראל.
יצחק רבין עצמו היה דמות מיתולוגית ואכן מי יכול היה להעלות על דעתו שראש ממשלה שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, נלחם לפתוח את המצור ב-1948 ושחרר את ירושלים ב-67', יירצח. מבין כל מנהיגי מפלגת העבודה הוא היה היחיד בעל מעמד מיתולוגי וזו הסיבה שהביא אותה ב-1992 לניצחון. אך העובדה שהביא את הניצחון אחרי תבוסות אין ספור של שמעון פרס לא העניקה לו חסד מצד רבים משרי הממשלה. הוא עצמו כנראה לא הבין עד הסוף את משמעות חתימת ההסכם עם אש"ף.
כל הצוות שהוביל את אוסלו היה מאוד מתוחכם אך נחות אינטלקטואלית. רבין כראש הממשלה בשנות ה-70 קיים קשר עם אורי אבנרי כל אימת שזה חזר מעוד מפגש עם נציג אש"ף – בלונדון ואחר כך בצרפת. אך הוא ראה במשא ומתן עם אש"ף דרך שמובילה למדינה פלשתינית, ומי שאינו רוצה במדינה פלשתינית אל לו גם לעשות צעד אחד בכיוון אש"ף.
דומה שכך חשב גם כשחתם על הסכם אוסלו, וגם בימי חייו האחרונים. אין עדות שהוא הבין עד כמה קשה נתפס בציבור המגע הקרוב עם יאסר ערפאת, למרות שרבין המשיך לסלוד מראש אש"ף. תפיסתו של יהושפט הרכבי, כפי שהתבטא באותו ראיון קרוב לשנתיים לפני הרצח, היתה שצריך להשלים את המהלך של הקמת מדינה פלשתינית בהסכם במהירות האפשרית; זאת כיוון שבכל שלב שאנחנו דוחים את ההסכם, צומחת בצד הערבי מפלצת חדשה: הוא דיבר אז על חיזבאללה ועל חמאס, שנתפסו כמו דאעש ואל קאעידה היום. לאור התפנית ההיסטורית שביצע רבין, היה מצופה ממערכת הביטחון וממנו עצמו שיתנהל בהתאם לתרחישים חמורים ביותר ולא ישקיע עצמו בהאשמות כלפי חלקים שונים בציבור.
אבל בנקודה זו צודקים מקורבי יצחק רבין וחלק מהשמאל: רבין במידה רבה הופקר. תחושת הצדקנות והרומנטיקה שאפפה את המהלך האש"פי סימאה את עיני השרים שהובילו את המהלך. זה לא רק שהם הקלו ראש בתחזיות שידברו על מפולת בטחונית. הם הקלו ראש במשמעות הציבורית של אוסלו. ההסכם המחורר מלמעלה, הפך למערך הגנה מחורר מלמטה, ברמת השטח, על ראש הממשלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם