גל הטרור: התקשורת יוצרת פאניקה במקום להרגיע
אף שעברנו תקופות קשות יותר, התחושה היום זהה לזו שהייתה בגל פיגועי האוטובוסים ב-2001. אם כלי התקשורת לא היו מעצימה את האירועים על ידי הקרנת כל סרטון שמתעד פיגוע - כולנו היינו קצת פחות מתוחים
השימוש המוגזם בפושים, פריצות לשידור וגלים פתוחים בגל הטרור הזה, והתחרות הגוברת בין אתרי האינטרנט השונים - מי ידווח ראשון על כל אירוע? - מגבירה את המתח בציבור, ומעלה את מפלס הפאניקה הרבה מעבר למה שסביר בנסיבות הנוכחיות.בסופו של דבר מדובר בטרור סכינים לא מאורגן. עברנו תקופות קשות בהרבה, רצופות פיגועי התאבדות במרכזי הערים, פיגועים מחרידים שכל אחד מהם גבה מחיר דמים נוראי, ולמרות זאת התחושה היום גרועה יותר, או לפחות זהה לזו שהייתה בגל פיגועי ההתאבדות ב-2002-2001.
החרדה והמתח המוגזמים גורמים לאנשים ב"קריון" בקריית ביאליק, ששומעים פליטת אגזוז של רכב חולף, לדמות אותה לירי ולרמוס את היושבים לצדם בקולנוע, בניסיון להימלט.
זרהום הפטום על רקע הפיגוע
צילום: דודו גרינשפן
היא גורמת לשני מאבטחים בירושלים לירות בעובר אורח לא חמוש שהתנהג בצורה מוזרה וניסה לחטוף נשק; היא גורמת להמון מוסת בנתניה להתנפל על ערבי ישראלי על לא עוול בכפו; והיא גורמת לאנשים מפוחדים בבאר שבע, להתנפל על אזרח אריתראי ששכב פצוע לאחר שנורה - אף שאין לו שום קשר למחבל.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני לא מנסה למצוא הצדקה למעשים האלה, אבל אני בהחלט מאמינה שאם התקשורת הייתה מתנהלת באחריות, ומקרינה קצת פחות פעמים את אותם סרטונים שבהם נראים המפגעים דוקרים אזרחים ולאחר מכן מנוטרלים באמצעות ירי של שוטר, חייל, מאבטח או סתם אזרח חמוש שנקלע למקום, כולנו היינו קצת פחות לחוצים ועצבנים. הורדת הלחץ וסיקור פרופורציונלי היו אולי מונעים חלק מהאירועים בימים האחרונים.
העובדה שהמצלמות זמינות בכל טלפון נייד, וכולנו חשופים לחדשות 24 שעות ביממה דרך אתרי החדשות באינטרנט שמזריקים לנו לווריד כל סרטון חדש שמתגלה, גורמת לעצבינו הרופפים ממילא לקרוס סופית. וזה עוד לפני שדיברנו על הווטסאפ, הפייסבוק והטוויטר, שגם שם אי אפשר לברוח מאותם סרטונים.
שגרת חיינו מופרת בצורה הכי בוטה, בכל רגע עדכון נוסף שפוגע ביכולת שלנו להתרכז. אף אחד לא יכול להישאר אדיש, כולנו מתמסרים לעדכונים השוטפים שלא נגמרים, ולא מבינים עד כמה אנחנו פוגעים בעצמנו.
אני שואלת את עצמי בימים האחרונים מה מניע את כלי התקשורת? מה גורם לעורך להחליט שעל כל פיגוע, גם אם תודה לאל אף אזרח ישראלי לא נהרג בו, צריך לפרוץ שלוש פעמים לשידור, בכל שעה עגולה, ולבטל את לוח התוכניות הרגיל. למה נכון לראיין גם פרמדיק שטיפל בפצוע בשטח, וגם את מנכ"ל מד"א אלי בין, ולאחר מכן את מנהל בית החולים שאליו הובהל הפצוע? הרי המידע שכל אחד מהמרואיינים יכול להוסיף זניח למדי.
כנראה שזו התחרות בין כלי התקשורת השונים ותופעת העדר – "כולם עושים את זה", שמניעה את המערכת. אף כלי תקשורת לא יכול להרשות לעצמו להישאר מאחור, לתת למאזיניו את התחושה שהוא לא נותן פייט למתחרים בקצב העדכונים השוטפים.
אבל עם כל הכבוד לתחרות, דרושה גם מקצועיות והקפדה על פרופורציות. נכון, בתקופות פיגועים הרייטינג של מהדורות החדשות עולה, וככל שנעסוק בנושא יותר כך נכנס סביבנו יותר צופים ומאזינים, אבל אסור להגזים ולזרוע היסטריה, התקופה הקשה מזמנת לנו מספיק לחץ ממילא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם