מפתח ליציבות
סוחרים ערבים סיפרו השבוע כי היהודים מדירים את רגליהם משווקי הערים המשותפות, והביעו חשש מהעתיד. הדרך להרגעת השטח בטווח הארוך, כך נראה, פורטת על נימי האינטרס הכלכלי
בסופו של דבר, כשהחיים יחזרו למסלולם הנורמלי מכוח ההרגל, נגלה כי האירועים האחרונים העמידו את מרקם היחסים שבין ערביי הגליל ובין שכניהם היהודים במציאות מורכבת למדי. בני אותם שני מגזרים לומדים אחד ליד השני, עובדים זה לצד זה ויש ערים שבהן הם גם חיים בשכנות. אותו צעיר ערבי שבבוקר חי בדו-קיום ובהרמוניה עם חברו היהודי, הוא זה שבלילה יטיח סלעים ויצית בקבוקי תבערה שיידה לעבר רכבי השכנים היהודים בכביש הראשי.בשבועות האחרונים למדתי מיד ראשונה ובשטח על החיים המורכבים הללו. ראיתי את הקשר ההדוק שבין הפלסטינים ביהודה ושומרון ובין ערביי ישראל ואת ההסתה שמייצרים השייח'ים במסגדים, שמספרים כי כל המהומה בישראל החלה בגלל שהיהודים שתו אלכוהול בלב מסגד אל-אקצה. הסוחרים הערבים בשוק העתיק בעכו הסבירו לי במילים אלו בדיוק את השתלשלות העניינים.

התפרצותו של ראש עיריית נצרת עלי סאלם אל מול מצלמות הטלוויזיה, תיחרת בקרב ערביי ישראל כנקודת דרך משמעותית בגל הטרור הנוכחי. נדמה שלא היה איש בישראל שלא צפה בו בערוצי החדשות וברשתות החברתיות כשבחמת זעם נזף בח"כ איימן עודה, יושב ראש הרשימה הערבית המשותפת בכנסת, על כך שהאחרון מבעיר מהומות בעירו. מנגד, טען סאלם, מי שצריך להתמודד עם ההשלכות הקשות של האירועים הם ראש העירייה וההנהגה המקומית, שעומדים בפני פגיעה מסחרית אנושה והצורך בשיקום הרחובות שבהם הצעירים המשולהבים הפגינו והציתו פחים, שברו תמרורים וניסו להרוס כל דבר ציבורי שנקרה בדרכם.
למרות החיבוק החם שזכה לו מהממסד הציוני, אין זה שעלי סלאם, ראש העירייה הנכבד והאהוב ובן מפלגת חד"ש לשעבר, הפך בין רגע לחובב ציון. לאחר שצעק לעודה "הרסתם הכול, לך חפש עניינים במקום אחר", יצא המרצע מן השק בהמשך דבריו: "תגיד להם שיעשו משהו! לא היה פה היום אפילו יהודי אחד, אפילו לא אחד".
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכל סוף שבוע מבקרים בעירו הציורית של סאלם, ערש הולדתה של הנצרות, עשרות אלפי מבקרים, רבים מהם יהודים. הם מסתובבים בשווקים ובמסעדות היוקרה האותנטיות, ומשאירים את מיטב כספם לסוחרי העיר. על פי אומדנים שונים, הרווח שמכניסים המבקרים לעיר עומד על עשרות מיליוני שקלים. בסופו של דבר התברר, כך נראה, שהסיבה לשקט, להמשך הדו-קיים וההרמוניה היא הכסף.
לדעתי, הקול של עלי סלאם, ראש העירייה החביב שלא התבייש לצעוק את שחשב אפילו בשידור חי של מהדורת החדשות בערוץ 2, פרץ טאבו באזור. יש שיטענו כי "הקול אולי קול יעקב, אבל הידיים ידי עשו", ושכשעורב נושא קולו בשיר לפעמים אותו קול יכול להיות ערב, אך בעיניי העיקר אחר: אם נחזור למשל העורב, העיקר שיש בקולו שמץ של מנגינה שמספרת על מפתח לחיים משותפים.
במשך שנים רבות נהגתי לומר כי יחסי המסחר בין ערבים ליהודים, גם ביהודה ושומרון, הם המפתח היחיד ליציבות. נראה כי משקעי מאורעות 1948, לצד תחושות קיפוח ואפליה ששותפים להן הן ערביי ישראל והן ערביי השטחים, לא יאפשרו לשני הצדדים להגיע לעולם לפתרון של שלום. עם זאת, העסקתם של פלסטינים בשכר הגון ובתנאים שיכבדו אותם, לצד חיזוק הקולות המתונים בחברה הערבית ושיתוף פעולה עמם, הם המפתח לניהול הסכסוך שלא נמצא לו כל פתרון מדיני אחר.
ערביי נצרת ובני כפרים ערביים אחרים יודעים כי מחירה של ההתקוממות הנוכחית הוא הדרת רגליהם של היהודים מרחובותיהם. וכשאין יהודים, אין פרנסה. גם ללא הכרזה יהודית רשמית של חרם על עסקים ערביים כתשובה לגל הטרור, בשטח נראה כי האזרח היהודי אמר את דברו. רחובותיה התיירותיים של נצרת הם ההוכחה שמי שמיידה אבנים בלילה, לא קונים ממנו אוכל בבוקר.
אם ההבנה הברורה שהמניע הכלכלי מעלה פחד בלבות הערבים, הרי שבשלב הבא, כשהחיים יחזרו למסלולם, עלינו לשוב, לפרנס ולהתפרנס יחד עם ערביי הגליל, לחזק את הקולות המתונים שיש להם אינטרסים כלכליים, לפעול להחלשת המסיתים ולא לשתף איתם פעולה - לא בכנסת ולא במשרדי הממשלה. בסופו של דבר, הגורמים המתונים הם אלה שיפעלו להשיב את המצב לקדמותו, כמו שאמר עלי סלאם: "הבערתם, שרפתם, ואנחנו בעלי הבית צריכים לנקות".