תודעה של גלות
החברה החרדית ספגה פגיעות קשות בגל הטרור, והיה ניתן לצפות שתגיב בהקצנה – אך המציאות מוכיחה שהשמרנות עדיין שולטת שם בכיפה
גל טרור שוטף את הארץ הקטנה שלנו. המציאות הקשה לא מבדילה בין תחומי הקו הירוק, הערים המעורבות והמטרופולינים הגדולים. כל מקום מצוי בטווח הסכנה. אך גם בתוך הכאוס הזה ניכרת מגמה ברורה: שיעור ניכר מהנפגעים הם בעלי חזות יהודית מובהקת - זקנים, פאות וציציות, דתיים ולא מעט חרדים.
מבחינת כל מי שנחשף לתעמולה ברחוב הערבי, הנתון הזה אינו מפתיע או מקרי. המאיירים הפלסטינים שואבים את השראתם מקריקטורות אנטישמיות של זמנים אחרים. אפילו חיילי הצבא הציוני זוכים לא פעם לציציות מבצבצות. מנקודת מבט ויזואלית, נראה כי המאבק במזרח התיכון מתקיים כמעט רק בין יהודים מזוקנים וחובשי כיפה ובין חמאסניקים עטויי כאפייה.
שטיפת המוח הזו, יחד עם הזיהוי הקל יותר של יהדותם של הקורבנות ומיקומן של השכונות החרדיות בקרבה גדולה יותר לקו התפר הירושלמי, הביאו למציאות הקשה שחוזרת על עצמה - החברה החרדית עומדת בחזית הסכסוך. זה החל בפיגוע המזעזע בהר נוף, המשיך עם תקיפת חוזרות ונשנות של מתפללים בשובם מהתפילה בכותל, ונוסף על כך גם פיגוע רצחני ששיסף את קדחת הקניות שבדרך כלל שוטפת את רחובה הראשי של הירושלמיות החרדית בשכונת גאולה.
החברה החרדית נקלעה על כורחה לליבת ההתרחשות. אל מול רצף פגיעות כזה היה אפשר לצפות לגלי התלהמות, להקצנה של השיח ולהשתלטות של לאומיות מובהקת על מארג הדעות החרדי - אלא שדבר מזה לא מתרחש. ברחוב החרדי ניתן לחזות בפשקווילים הקוראים להתחזקות והקפדה יתרה בשמירת המצוות, בעצרות התעוררות וביוזמות קהילתיות לעילוי נשמתם של הקדושים, אך אין לצדם ניסיון להבין מה הביא להתרגשותם של הפיגועים הרצחניים, אין כעס על הדרגים המדיניים או הביטחוניים ולא נשמעות הערכות לגבי עתידו של הסכסוך או נקיטת עמדה נחרצת על אופן ניהולו. לרגעים, אל מול האותיות הזועקות מהקיר על קורבן הציבור ועל מות קדושים, ניתן לטעות ולחשוב כי מדובר על אסונות טבע שהתרגשו ובאו, ולא על מעשה ידי אדם שטוף שנאה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני הכול, החברה החרדית היא שמרנית. לא הרבה השתנה בדרך שבה היא תופסת את עצמה ב-65 השנה האחרונות. התודעה הקולקטיבית החרדית עדיין חיה את הנרטיב הבולט של העם היהודי הגולה מארצו, את הכמיהה לשיבה לציון של מעלה ולגאולה השלמה, צידוק הדין, הכרה בייסורי הגלות וידיעה עמוקה שכל מהותם היא אך ורק קרבת היהודי אל קונו והתדבקות בו.
כך, גם שרשרת הפיגועים הנוכחית ממשיכה את התלאות שעברו על עמנו באלפיים השנים האחרונות, פרעות ואסונות בכל מקומות מושבותם של בני העם. הרי גזרה היא שעשו שונא ליעקב. זו היא מהותה של הגלות, זהו רצונו של הבורא. השכינה בגלות, וכך גם עם ישראל. אין בכוח מעשה כזה או אחר, מדיניות מסוימת או זהות שלטונית לשנות זאת. כך, בפשטות, הפיגועים, הכאב והדם מתקבלים ברחוב החרדי בהשלמה ובצידוק הדין.
חשוב לציין אילו קולות אינם נשמעים בשיח האידיאולוגי בחברה החרדית, זו שאמנם חיה במדינת ישראל אך איננה ציונית במהותה, זו שעמדה לפני עשרות שנים חרדה אל מול התופעה ההיסטורית שמתרחשת אל מול עיניה הנדהמות, זו שנמנעה להצטרף לחדוות העשייה עקב השבועות האוסרות לעלות בחומה, להחיש את הקץ ולהתגרות בגויים, זו שעד היום אינה חשה ריבונות או אחריות על הארץ הזו ועל שגרת החיים המתקיימת בה. היה ניתן להעריך שאל מול המחיר הכבד שהחברה החרדית משלמת בסכסוך הדמים הזה יקומו קולות - גם אם מינוריים - שיבקשו לשים לב למתרחש, אלא שדבר מזה לא קורה: בין אם זה מכיוון שהישראליזציה כבר זלגה לתוככי הקהילה והעמדות הבדלניות כבר אינן חזקות כפי שהיו בשנותיה הראשונות של הציונות, ובין אם עקב התלכדות השורות בזמן צרה.
בשולי הדיון הזה, מעניין לבחון כיצד המציאות הביטחונית הקשה הפגישה בצורה כמעט חזיתית את החברה החרדית עם שסע קשה בתוכה - היחס לחיילים החרדים. האם הצורך בהגברת הביטחון האישי וביכולת ההגנה העצמית יגביר את הנראות הציבורית של חרדים הלוקחים חלק פעיל בשירותי הביטחון? ימים יגידו.
אם כך, שוב, אל מול כל רוחות הסער המאיימות הנושבות בחוץ, החברה החרדית מוכיחה את שעתוקם של אותם דפוסים העומדים בשעת צרה - קהילתיות, התכנסות וחיפוש תשובות גדולות יותר שמעניקות משמעות אחרת לקשיי ההווה.
רחלי איבנבוים היא יזמית חברתית חרדית, העומדת בראש תחום החברה החרדית במכון 'שחרית'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם