כבר לא משותקים מפחד: הטירונות של הציונות

השמאל מצא השבוע עניין חדש לעסוק בו: אמירתו של נתניהו שלפיה "לנצח תאכל חרב". תלונתם כי אין תקווה היא בדיחה עלובה: מסביב מאיימים עלינו בהשמדה, ואלה מבקשים לחיות בלה־לה־לנד

בנובמבר 1835 יצאה מוולינגטון, ניו־זילנד, ספינה בשם 'לורד רודני' שעליה הועמסו 500 לוחמים בני השבט המאורי הטמה. בתחילה הם חככו בדעתם אם להפליג לסמואה, אולם לבסוף החליטו כי יעדם יהיה האי צ'תם. מיד לאחר שפרקו חזרה הספינה לוולינגטון ואספה 400 לוחמים נוספים, בני שבט המוטנגה.

עוד כותרות ב-nrg:
- כשהארי פגש את ברק: יום הכיף של הנשיא והנסיך
- האפיפיור: "התקפה על ישראל היא אנטישמיות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

האי צ'תם ממוקם כ־800 קילומטרים ממזרח לניו־זילנד. שמו המקורי הוא ראקו. באי חי שבט המריורי שאף הוא היה במקור ממוצא מאורי, אך בניגוד למאורים המורגלים במלחמה ובאכילה סדירה של בשר אדם, בני שבט המריורי היו שלווים ושוחרי שלום. שבט שחי מאות שנים על אדמתו ושמר על מסורת ארוכה של פתרון סכסוכים בדרכי נועם. כדי לשרוד בסביבה קשה הם הבינו שעליהם לחיות בהרמוניה בינם לבין עצמם ועם המערכת האקולוגית, ולפיכך הציבו במרכז הווייתם את חוק ה'ננקו' כדי להכריע במקרה של סכסוך.

כעת יש לשמאל עניין חדש לעסוק בו. ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: מירי צחי

כצפוי, ה'ננקו', הקוד האתי הפציפיסטי של המריורי, לא עשה רושם על לוחמי השבטים המאורים, שביקשו לעצמם נחלה חדשה. מרגע שנחתו בחוף פתחו המאורים במסע אלים לתוך האי. הם רצחו, בזזו ואנסו, וזאת למרות שמספרם היה נחות בחצי ממספר בני המריורי הכשירים להילחם. יש לשער שהתנגדות מאורגנת של המריורי הייתה מביסה את מבקשי נפשם.

זמן קצר לאחר שהחלה הפלישה התכנסה מועצת שבטי המריורי. אלף גברים נכחו בדיון על התגובה הרצויה למעשי הפשע של המאורים. היו בהם מי שהציעו להילחם, מתוך הידיעה כי המאורים קניבלים. ההצעה להילחם בפולשים האלימים נדחתה ברוב קולות. המריורי דבקו במסורתם והפנו יד לשלום, לידידות ולחלוקת המשאבים באי.

המאורים ראו בהצעת השלום חולשה ופחדנות הראויות לבוז על פי סולם הערכים שלהם. הם פתחו במסע הרג שיטתי, ורצחו מאות מבני המריורי ואכלו את גוויותיהם. האחרונים, אם בשל אימה משתקת ואם מתוך נאמנות לקוד הפציפיסטי הנהוג אצלם, נכנעו לגורלם מבלי לנסות אפילו להשיב מלחמה. נורא מכך היה גורלם של אלו שלא שפר מזלם ונרצחו. המאורים לקחו אותם כעבדים שיועדו לשמש בעתיד כבשר למאכל.

ב־1862 כתב אחד מבני המריורי, טאפו טה ארה, לסר ג'ורג' גריי, מושל ניו־זילנד: "חבר, אל ניתן לבני האדם לשאול למה האנשים האלו לא החזיקו באדמתם. היינו אנשים שלא ידעו כעס או איך להילחם. היינו בני אדם שחיו בשלום, שלא האמינו בהרג או באכילת בני מינם. אוכלי האדם נהגו בנו כמו זאב בכבשים אבודות כשהרועה הסתלק. חבר, אנחנו חייבים לקבל את זכותנו לאדמתנו, כי אנו היורשים החוקיים של אדמות אבותינו". המושל לא טרח להשיב.

מוסר עבדים

מה אנו למדים מהמקרה הקטן והאכזרי הזה בתולדות האנושות? האם מדובר היה בפציפיזם ערכי, או שמא באימה משתקת שמקורה בניוון אבולוציוני של מי שחיו באי מבודד ואיבדו חלק מהאינסטינקט ההישרדותי. ממנגנון ה'הילחם או ברח', היה להם רק את ה'ברח'. במצב חירום, בסיטואציה של איום מוות, נכשלו בני השבט במשימה החשובה ביותר בחיי אדם - הישרדות.

האם זה נשמע לכם מוכר בקונטקסט יהודי? תחשבו על ילדיכם, האם אפשר ורצוי להעלים מהם את איומי ההשמדה? אבוי להם אם לא ידעו להשיב מלחמה לאויב אכזר, שכל סימן של חולשה רק מעודד אותו לפעול ביתר אכזריות.

ב'דמדומי השחר' כתב ניטשה על היהודים: "בזמני פורענות, עם ישראל לא מחפש מפלט במשקה או בהתאבדות כיתר גזעי אירופה. היהודים מסתירים את גבורתם תחת מסווה של כניעה, גבורתם נגלית בבוז של קדושים".

"היהודים", טען ניטשה, "יהיו מורי דרך בטוחים עבור האנושות אם ייפטרו ממוסר העבדים שלהם ומהצורך שלהם להסתתר תחתיו. ואז אלוהים הזקן של היהודים יוכל לשמוח בעצמו, בבריאתו, בעמו הנבחר וכולנו נשמח יחד אתו". לטעמי, מוסר העבדים טבוע בנו חזק יותר משנדמה לנו.

עמים רבים עמדו ברדיפות איומות ובפורענויות שאין להן שיעור, ואף על פי כן לא ביקשו מזור ברצח לא מובחן. הנה לכם, העם המופלא והמאוס, הנשגב והשפל, הגא והמושפל, אלפיים שנות ייסורים, איומים, עלבון ומצוקה. האם מעולם פגענו בחפים מפשע ללא הבחנה? האם היו בינינו מי שכרתו ראשים באכזריות מעוררת פלצות בשם אלוהים?

הטירונות של הציונות

אחרי סערת המופתי (מעז יצא מתוק, נתניהו שגה כשהסתמך על מחקר שגוי כעובדה מוסכמת, אבל התוצאה, למרות הלעג, היא שמיליונים שמעו בפעם הראשונה על השורשים הנאציים של התנועה הלאומית הפלסטינית), יש לשמאל עניין חדש לעסוק בו: אמירתו של ראש הממשלה שלפיה "לנצח תאכל חרב". שמעתי אותם השבוע מתאוננים ומתלוננים כי אין תקווה. בדיחה עלובה. מסביב מאיימים עלינו בהשמדה, כל יהודי הוא מטרה לסכינאי, ואלו מבקשים לחיות בלה־לה־לנד.

נתניהו כמובן לא הראשון שמדגיש את מצבנו הקיומי. בשירו 'קודש הקודשים' קבע משורר הקטרוג והאמונה, אורי צבי גרינברג: "אף בבוא הגואל וכתתו עמים חרבותם לאתים/ והשליכו רוביהם אל האש / אתה לא, בני, אתה לא!". את השורה הזו ציטט גם אהוד ברק בזמנו, וידע למה. הציונות העבירה את עם ישראל מסלול טירונות מפרך ואימון מתקדם. מעם תלוש וחלוש, פגיע ופסיבי, לכזה שעומד על חייו. כשאצ"ג כותב את השורה על האם המתה המבקשת מבנה לשמור על רובהו תמיד, הוא יודע למה.

אירופה למשל עדיין לא פיצחה את איום האסלאם הקיצוני. היא כשלה בכך גם לפני יותר משבעים שנה, כשהייתה יכולה לזהות בזמן את האיום הנאצי. הליברליזם הסבלני והפשרני מתקשה להתמודד עם איום קיומי. אני לא משוכנע שמדובר בעניין ערכי, כמו בפחד משתק מפני עימות חזיתי. ככל שהליברליזם נבוך ונחלש, כוחו של הימין הקיצוני והגזעני מתחזק. אין ואקום. אז כן, למרבה הצער, נכון להיום, לנצח תאכל חרב.