אנשי הימין, הגיע הזמן להוריד קצת את הווליום
בחברה מרובת שסעים כמו החברה הישראלית, שבה שסע דתי, חברתי, עדתי וכלכלי שלובים ומצטלבים ביניהם, יש גם שסע פוליטי חמור שאסור להרחיב בין מי שמוכן לקבל אחרים כחברים למסע, למי שקורא להוציא קבוצות שלמות החוצה, מחוץ לאוהל
גם בימים כתיקונם, קשה לנהל כאן שיח בין ימין לשמאל. שיח אמיתי. בין גרבוז לקוטלר למירי רגב לנתניהו ("השמאל שכח איך להיות יהודים"), נדמה שזה אפילו חסר סיכוי.אבל בימים הללו, ימים של טרור, של שנאה ושל פחד, שווה לדבר שוב. לדבר על מה זה להיות שמאלני, מה זה ימני, ועל כמה קטן המרחק בין רוב קוראיו של האתר הזה אליי ולחבריי.
אם לדבר על המשותף – כולנו, מימין ומשמאל, רוצים לחיות. קודם כל לחיות. כולנו רוצים בהמשכיות הדורות, הקוד הגנטי שלנו מתוכנת כך. כולנו, כמעט, גם רוצים לחיות כאן. במדינה שעליה חלמו אבות אבותינו, במדינה שעליה נלחמו אבותינו, במדינה שבה המשפחה והחברים שלנו גרים. ומכאן אנחנו קצת מתבלבלים, כולנו. כי אחרי ככלות הקול והתמונה והסרטונים בווטסאפ, כשנרד מכל הקלישאות, ונווסת את קריאות הפוליטיקאים מימין ומשמאל, ונסנן קצת את הדציבלים מהתקשורת, אנחנו די ביחד כאן בסיפור הזה. כולנו עלולים למצוא עצמנו מותקפים, כולנו עשויים למצוא את עצמנו מגויסים בצו 8. אפשר לנהל את הוויכוח הזה בעת הזו בלי לרסק את מה שמשותף לנו.
יש לימין טיעונים לא רעים. לעתים טובים, אם מסתכלים על המציאות ועל העבר ולא חושבים לרגע על העתיד. אפשר לראות מה קורה בבתי הספר של הרשות, את המימון לאסירים, את מה שקרה כמעט בכל שטח שמדינת ישראל פינתה בדרך זו או אחרת. אפשר להסתכל על הטרור שאחרי חתימת אוסלו, אפשר לספור גופות, אפשר לשים עצמנו במקומם של המתיישבים באיו"ש שלא יכולים לישון לילה אחד בשקט.
את המציאות הזו ניתן לראות בעיניים ימניות, נשענות על אידאולוגיה, על מסורת, על מורשת, על אמונה ש"עם לבדד ישכון" וזה דווקא בסדר, כי הנבואה הזו לא מוציאה אותנו רע. ואפשר להכיר ולדבר על מצבנו כדמוקרטיה מתגוננת ולטעון ש"אנחנו לא בשוויץ". אפשר.
אפשר אפילו לומר שהשמאל טועה, ושוגה באשליות רומנטיות ובחלומות על עתיד ורוד, כשההווה אדום והעבר שחור. אפשר אפילו לטעון שעמדות השמאל, אם יבואו לידי ביטוי במדיניות ישראל, עלולות לסכן את אזרחי ישראל. אפשר. אני שמח לכל דיון כזה. אין לי בעיה לנהל אותו בכל זמן ובכל מקום. יש לי טיעונים מכאן ועד אירלנד, סרביה ומצרים. זה הכיף בדמוקרטיה.
ליתר דיוק, זו בדיוק הדמוקרטיה שלנו. בשפה האקדמית זה נקרא "דמוקרטיה הסדרית (או הסכמית)". זו הדרך שבה קבוצת אנשים מפוצלת, לפעמים אף מפולגת, מצליחה לגשר על פערים אידאולוגיים על מנת לשמר את המצב הנפלא הזה, שבו האזרחים הם הריבון דרך הממשלה, ולא להפך.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כדי שהעניין השביר הזה ישרוד, אי אפשר לחצות קווים אדומים שבהם חלק מהאזרחים יחושו כי ההסדר הזה נשבר במקומות שבהם הוא עמד על כנו עד כה. בחברה מרובת שסעים כמו החברה הישראלית, שבה שסע דתי, חברתי, עדתי וכלכלי שלובים ומצטלבים ביניהם, יש שסע שלא כדאי לקרוע עוד - שסע פוליטי חמור בין מי שמוכן לקבל אחרים כחברים לאותו מסע, לבין מי שקורא להוציא קבוצות שלמות החוצה, מחוץ לאוהל. זו חציית קו אדום, צעד שעלול לקרות בלהט הרגע, אבל יהיה קשה לחזור ממנו. אני שם בצד את הטוקבקיסטים. הם ילכו לאן שיאמרו להם. אני מסתכל על קובעי המדיניות, מבצעיה ומסקריה. ואני מסתכל גם על כותבי האתר הזה. כי מי שכותב, לעתים גם מכתיב. רוצים דוגמאות? בבקשה:
כשאבישי עברי, באתר זה, מאשים את השמאל "שאחוז תזזית מהלינץ' ומנגד מתעלם מהפיגועים נגד יהודים", כשהכותרת היא "לשמאל שוב יש על מה לחגוג" הוא ועורכי האתר מביאים את ה"תחזור לעזה לחברים שלך" כלפיי. זו דוגמה אחת, לכאורה קטנה, אבל מייצגת. יש קו ויש דרך בין הקריאות של ינון מגל, מירי רגב, אורן חזן ושאר מנהיגי הימין (אם לשפוט לפי הפייסבוק והרחוב, הרי הם המנהיגים האמיתיים, ולא ראש הממשלה), לטורים של נועם פתחי, יותם זמרי, ארא"ל סגל ואבישי עברי, לתפיסה ברחוב של "השמאל לא לגיטימי".
אז נכון, הימין שולט עכשיו, לפחות על הנייר, אם אפשר לקרוא "שלטון" לבלגן הכלכלי-חברתי-ביטחוני שמסתובב כאן. אבל זה לא רק הימין. זה אנחנו. כולנו. השלטון במדינה דמוקרטית נתון בידי אזרחי המדינה.
כוווולם.
אז די. להוריד קצת את הווליום. לזכור שיש גם מחר, שלא משנה איך יסתיים הסיבוב הזה, נצטרך לחזור לחיות ביחד, לראות כדורגל, לעשות מילואים, לצאת. בכבוד.
אם לא אהבת, לפחות כיבדת לרעך כמוך. זה לא עניין של שלום, או סכסוך, או איום. זה תלוי רק בנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם