לנצח נאכל חרב: אף אחד מהצדדים לא רוצה לדבר
גם אם אבו־מאזן ישתגע, יכנס מסיבת עיתונאים ויציע מדינה פלסטינית שבירתה רמאללה ותוקם רק בשטח הצפוני של השומרון, נתניהו יתנגד. הוא בא לכאן לעשות הסדרות, לא הסדר
"האם לנצח תאכל חרב?", נשאל ראש הממשלה בישיבת ועדת החוץ והביטחון בתחילת השבוע. התשובה שלו הייתה חד־משמעית: "כן". במהלך השבוע ניסו מקורביו למתן את האמירה הזו, שלא מעניקה שמץ של תקווה לכל מי שרוצה לחיות כאן אי־עם בתנאים נורמליים של שקט מדיני וביטחוני. צחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ וביטחון שניהל את הישיבה טען שנתניהו אמר כי לנצח נחזיק בחרב, גם אם יהיה שלום עם הפלסטינים, כי אחרת לא נהיה כאן. אויבינו רבים ומקיפים אותנו מכל עבר, וזו לא העת לרקום תוכניות ורודות.
עוד כותרות ב-nrg:
- בלי קהל: התרגיל של הקואליציה לח"כ גטאס
- "לא מחבלת": אישום פלילי נגד הצעירה מעפולה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הנגבי, שיודע לייצג היטב את נתניהו, חזר גם לאמירות המסורתיות שלפיהן "אין לנו פרטנר". הדברים נשמעים אקטואליים במיוחד על רקע קולות ההסתה והסכינאות ברחובות - אף שעל פי ראשי מערכת הביטחון אבו־מאזן מתגלה כשותף נאמן של ישראל במלחמה בטרור חמאס.
בהזדמנויות הללו תמיד עולה הסירוב של יו"ר הרשות להכיר במדינה יהודית, הדרישה לסגת לגבולות 67', חלוקת ירושלים וזכות השיבה, שישראל לא מוכנה לקבל בשום אופן. בקיצור, אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר.
אין פרטנר בצד הפלסטיני, הבנו. אבל מה נתניהו מוכן לעשות למען השלום? בואו נניח שאבו־מאזן משתגע, מכנס מחר מסיבת עיתונאים בינלאומית ומכריז על הסכמתו לקבל מדינה פלסטינית שבירתה רמאללה, והיא כוללת רק את השטח הצפוני של השומרון. לצורך העניין ישראל תצטרך לפנות את אריאל, יישובים כמו בית־אל א' ו־ב', עופרה, קרני־שומרון, עלי, שילה ומעלה־לבונה.
האם נתניהו יסכים לכך? חד משמעית: "לא". זה לא יקרה אצלו במשמרת. נקודה. הוא בא לכאן לעשות הסדרות ולא הסדר. נתניהו יודע את זה, בני משפחתו יודעים את זה, חבריו האמיתיים יודעים את זה, הפוליטיקאים המקורבים האמיתיים יודעים את זה וגם ראשי המתנחלים, שיזכו להטבות מס לנצח כדי להישאר במקומם ולא לזוז לשום מקום.
אם אריה דרעי ומקורביו עומדים בדיבורם, אז היום או ביום ראשון צריכה להיכנס לתוקף ההתפטרות שלו מתפקיד שר הכלכלה. דרעי יעזוב את המשרד ואת מקומו יתפוס בשלב ראשון ראש הממשלה, ושר אחר בשלב שני. אותו שר יוכל לחתום על סעיף 52 של חוק ההגבלים, כדי לאשר את מתווה הגז המפורסם. המהלך כבר מעורר ביקורת קשה בקרב מתנגדי המתווה, ובעיני רבים דרעי חוזר לדימוי הישן נושן שלו כתועלתן ומניפולטור פוליטי חסר תקנה.
אני לא מבין מה רוצים מחייו. עד לשלב הזה דרעי התנהג בסדר גמור. הוא סירב לאמץ "סיבות מדיניות וביטחוניות חריגות" שלא האמין בקיומן, כדי לחתום על הסעיף ולעקוף את הממונה על ההגבלים, דיוויד גילה.
דרעי רצה לחלוק באחריות עם הממשלה כולה, אבל היועץ המשפטי חשש מבג"ץ, מוסד שבדרך כלל לא האיר את פניו לדרעי. גם החלטת הכנסת להעביר את המתווה לא שכנעה את דרעי לחתום על הסעיף התקדימי, שלא הופעל כאן מאז תוקן בשנת 1988.
דרעי החליט לעזוב את משרד הכלכלה. "התפטרות מבישה", כתבו ברשתות החברתיות המתנגדים למתווה הגז. אבל אולי זהו דווקא מהלך ראוי להערכה של שר שמתעקש לא לעקוף את הממונה, ומוכן לוותר על משרד חשוב?
צריך לזכור שדרעי לא עושה כאן שקר בנפשו. הוא בעד מתווה הגז, אבל מסרב לקחת את האחריות הגדולה רק על עצמו. לאורך השבועות האחרונים, אחרי הכישלונות בכנסת ובממשלה - דרעי גם ניסה להעביר את המתווה בדרכים שונות. בין השאר הוא הציע לשר כחלון, שגזר על עצמו ניגוד אינטרסים, להתפטר כדי להכניס חבר כנסת אחר מסיעתו שיתמוך בחוק. כחלון סירב.
אבל בואו לא נחשוב שדרעי הוא שה תמים, נטול לגמרי מחשבות פוליטיות ותועלתניות. יש לי תחושה שהוא שמח לחתום על מכתב ההתפטרות מתפקיד שר הכלכלה הרבה יותר מאשר על סעיף 52. משרד הכלכלה לא שייך לקבוצת ההתייחסות שלו. זה משרד שבו אתה מתעסק עם אילי הון, תעשיינים גדולים וסוחרי על.
דרעי אוהב להתרועע עם העשירים, אבל במשרד הזה הוא לא יכול לעזור לעניים ולשקופים שבחרו אותו, למעט אולי בענייני תעסוקה ומעונות יום. ויש גם את סיפור ההיתרים של המפעלים לעבודה בשבת שעליהם צריך לחתום, וזה לא עניין נוח ליו"ר ש"ס. אילו היה יכול היה לוקח היום את הפנים או את הבינוי, שיש בהם נפח של מינויים, תקציבים ויכולת לספק סחורה רלוונטית.
אבל הבינוי תפוס. עכשיו ירחיבו לדרעי את הסמכויות במשרד הנגב והגליל שיישאר אצלו, והוא ייקרא גם שר הפריפריה. סביר להניח שיקרעו לטובתו עוד אגפים ומחלקות ממשרדים אחרים. נתניהו מנוסה בכך. בקדנציה הראשונה שלו הוא השאיר את שרון מחוץ לממשלה, אבל כשנכנס נאלץ לבנות לו תיק יפה ורחב־ממדים על חשבון השרים האחרים.
הפרקליטות החליטה ביום שלישי להגיש כתב אישום נגד בנימין בן־אליעזר בחמש פרשיות של שוחד, איסור הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים ועבירות מס. ההחלטה השתלבה עם תחקיר פנטסטי של תוכנית 'המקור' בערוץ 10 על פרשיות פואד.
התחקיר נשען על חומרי החקירה המשטרתיים, אבל הכתבים ברוך קרא ורביב דרוקר הרחיבו את היריעה, שמו יד על החומרים הנכונים וביצעו את המעקבים המדויקים אחרי השתלשלות הפרשיות השונות. התוצאה הייתה תמונה דרמטית ומבהילה למדיי של מערכות ההון־שלטון בישראל. נדמה לי שאהוד אולמרט, אולי האיש המושחת ביותר בתולדות המדינה, יכול להיות גאה בפואד בעקבות כתב האישום והתחקיר שראינו.
כל אדם שני שאל אותי השבוע "איך לא ידעתם". התשובה: לפעמים יודעים, אבל המוטיבציה לתפוס ולהעניש משתנה ממקרה למקרה. לאורך השנים קיבלתי תחושה שהציבור, ודרכו גם הפרקליטות ורשויות החוק, נוטים להעניק יחס אחר למי שתרם תרומה מיוחדת וסיכן את חייו למען המדינה. משה דיין יכול היה לשדוד אוצרות ארכיאולוגיים ולהקים בביתו את מוזיאון ישראל, והציבור עצם עין וזכר רק את עלילות הגבורה בהגנה ובפלמ"ח, במבצע קדש ובששת הימים.
אריאל שרון הקים אחוזה ענקית בנגב במימון זר, ובנה קשרים מסועפים עם טייקונים. הוא הסתבך בפרשת האי היווני ובאירועים אחרים, אבל הציבור היה מוכן לסלוח גם לו. מי שחצה את התעלה והציל את המדינה ביום כיפור, לא ראוי לעונש. גם אהוד ברק זכה ליחס דומה. וכך גם פואד בן־אליעזר, מי שעלה לארץ לבדו מעיראק בגיל 14 והפך למפקד סיירת שקד הידועה, בדרכו לצמרת צה"ל. סיפור צבאי טוב (השיחה המפורסמת של גולדה לקונסוליה במזרח הרחוק), לחיצת יד מפרקת לעיתונאי או בדיחה בגדדית מאפילים על כל כתבה מרשיעה או דו"ח של מבקר המדינה.
יש פוליטיקאים שלא עטופים בשכפ"ץ הצבאי הזה. הם נחשבים כמי שלקחו מהקופה הציבורית, אבל לא נתנו שום דבר בתמורה. מצבם חמור. כאשר הם נחשפים ומתחילים ליפול, איש לא מושיט להם יד, ושום עיתון תומך לא יעזור כאן. אהוד אולמרט הוא דוגמה מובהקת לפוליטיקאי שסרח, והפך שנוא בעיני העם. כך גם משה קצב ואברהם הירשזון, ויש גם אחרים. איש מהם לא צבר מעשי גבורה ליום סגריר, והמבול שטף אותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם