למרות הטרור: ההתנתקות הייתה הצעד הנכון
אם ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל היה רואה את העימות הנוכחי עם הפלסטינים, הוא כנראה היה נוקט יוזמה ומאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית. אולי הגיע הזמן ללכת בדרכו
לפני עשר שנים קיבל ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל את ההחלטה הפוליטית האמיצה ביותר והנכונה ביותר: למרות התנגדות עזה מבית ולמרות שהדבר דרש ממנו להתגבר על תפיסתו האידיאולוגית – הצליח שרון ליזום ולהוציא לפועל את הנסיגה החד צדדית מעזה.עוד כותרות ב-nrg:
- הודח מקורס קצינים ופנה לרמטכ"ל: רוצה לחזור
- "איראן מעולם לא ויתרה על השאיפה להחזיק נשק גרעיני"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הבולדוזר" לא נסוג והיה מוכן לסבול את המחיר הפוליטי והחברתי. הוא פרש מן הליכוד ורץ קדימה, תרתי משמע, כמו מנהיג אמיתי. ואם לא אריאל שרון, אז מי? הרי מדובר בסמל למצביע בעל הראייה המקורית והתעוזה לעשות.
מה שמתבקש הוא הפרדה בין הכוחות הפועלים. ההתנתקות
צילום: מירי צחי
אין ספק, מי שעושה טועה. ואמנם שרון עשה רבות וטעה ובגדול, ובמיוחד בכל הנוגע למלחמה בלבנון בשנות השמונים. אבל כיום, מן המרחק, איננו יכולים שלא לחוש את חסרונו. אפילו אדם כמוני שהיה ונשאר רחוק ממנו אידיאולוגית כרחוק מזרח ממערב, מצדיע לו – לא על מיגור הטרור מעזה בשנות השבעים, אלא על תבונתו הפוליטית ועל התעוזה שהוכיח כשהוציא את ישראל מעזה שלושים שנה לאחר מכן.
האמירה שעל מנת להבין את המציאות מן ההיבט ההיסטורי אנו זקוקים לפרספקטיבה שמתחדדת עם השנים, נכונה כיום יותר מתמיד, כאשר אנו עומדים מול מציאות שלא חזינו ואיננו מסוגלים להבין בזמן אמת. ייקח עוד זמן רב על מנת לפענח את שאנו עדים לו היום, שלא לדבר על היכולת לצייר את התמונה כולה על הקשריה ושחקניה.
בימים אלו, בהם אנו מציינים את חסרונו של יצחק רבין, אפשר להוסיף ולציין כי רבין ושרון היו שותפים להנהגת הצבא והמדינה עוד משנות השישים. היה זה הרמטכ"ל רבין שקידם את שרון עד לדרגת אלוף, והיה זה ראש הממשלה רבין שבממשלתו הראשונה בחר בשרון כיועץ לענייני ביטחון.
יריבות וחברות אפיינו את מערכת היחסים בין השניים עד להירצחו של רבין. בקווים כלליים, שרון סימן את הגישה האינסטינקטיבית ורבין את הגישה הרציונלית – ודומה שהאחד השלים את השני. לשרון, בדומה למנהיגים גדולים אחרים, היו צדדים רבים והייתה לו דמות מורכבת ומסובכת. אשר על כן ניתן לראות כיצד הוא משתייך לחברתם המכובדת של משה דיין, ג'ון קנדי, מרטין לותר קינג, ואפילו מהטמה גנדי ורבים אחרים.
שרון פעל בשונה מהמנהיגים שמאז ימי בגין ועד היום, המשחקים על פי רוב את תפקידם "על בטוח" ופועלים בהתאם למצופה, מבלי לסטות מדרכם וודאי מבלי לקחת קפיצה אמונית ומנהיגותית. שרון הגיע למסקנה שמתוקף חובתו להבטיח את בטחון ישראל בהווה ובעתיד, אין ברירה אלא להתנתק מלמעלה ממיליון ורבע פלסטינים החיים ברצועה. הוא החליט שיש להפריד בין הצדדים, לצייר גבולות ברורים וברי הגנה בין הצדדים, ולעשות הכל על מנת למזער את סכנות העתיד.
כל הצעדים הפוליטיים בזירה הלאומית והבינלאומית שכפו מצב של שותפות בשטח – בין אם בעיראק, אפגניסטן או אירופה - גררו אחריהם כישלונות, אם לא אסונות. תארו לעצמכם, אם כן, מה היה קורה אם היינו עדיין מסתובבים, או ליתר דיוק מתבוססים, בסמטאות עזה.
הסכנה בעימות הנוכחי עם הפלסטינים נובעת מהעובדה שהישראלים והפלסטינים אחוזים זה בזה: לישראל יש את חייליה בגדה, ולפלסטינים יש את עובדיהם ברחובות, ובבתים ובמסעדות הישראליות.
בסרט 'מלחמת רוז ברוז', שהפך לקלאסיקה, מסופר על זוג העומד בפני גירושים אבל נאלץ לחיות תחת אותה קורת גג שהם חומדים לעצמם. זוהי קומדיה טראגית המתארת כיצד מידרדר העימות ביניהם עד לאפיסת כוחות. ברור שבמקרים כאלה מה שמתבקש הוא הפרדה בין הכוחות הפועלים, ודומני שההשוואה מתבקשת למה שקורה בינינו ובין הפלסטינים.
ניתן אמנם להביא את הדוגמא של גרמניה וצרפת, אשר נלחמו זו בזו עשרות שנים, אולם לאחר שנוצר פתרון פוליטי נפלו הגבולות נפלו באחת. אבל חשוב לציין: האיחוד התחולל רק כשנדמו הטיעונים והמתחים שגרמו לעימות - והגם שהתחלנו בתהליך, אנו עדיין רחוקים מכך שנות אור. בינתיים אנחנו דומים יותר למשפחת רוז מאשר למשפחת העמים האירופאיים.
מה היה אם כן חושב על המצב היום אריאל שרון? מה שברור הוא שאפשר היה לצפות ממנו שיגיע למסקנה שהפרדה בין הצדדים היא חיונית לביטחון המדינה ואזרחיה.
לא הייתי מתפלא אם ראש הממשלה שרון היה מעריך שמדינה פלסטינית היא בלתי נמנעת ואשר על כן, היה מקדים ונוקט יוזמה ומוציא את ישראל משטחי הערים הפלסטיניות בגדה ומאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים שאותם היה קובע מתוך שיקולים ביטחוניים. על רקע החיכוך האלים הגובר בין שני העמים, אולי הגיע להפגין אומץ ומנהיגות מן הסוג של שרון ולהפריד בין הניצים, כצעד ראשוני והכרחי לקראת הורדת המתחים ואולי מציאת הדרך אל השלום הנכסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם