"מגש הכסף": קריאה לשיח פוליטי חדש
הפרס הגדול ביותר שמעניקה הסדרה "מגש הכסף" הוא ההבנה כי חולאיו של המשק הישראלי משותפים לכולנו - ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ומערביים. זאת לא תכנית דוקומנטרית על כלכלה, אלא מניפסט מהפכני וקריאה לפעולה
"מגש הכסף" של דורון צברי ואמיר בן דוד היא מסוג התכניות שאתה צופה בהן ושואל את עצמך מדוע נוצרות כה מעט סדרות כאלה פה? המציאות הכלכלית חברתית שלנו מספיק מעניינת, ואנשים מרתקים עם דעות נחרצות, אך לא פחות מזה, מבוססות על המצב - גם לא חסר. אז איך זה שסדרות טלוויזיה עם אמירה מנוסחת היטב על המצב שלנו נדירות כל כך?הסדרה הקצרה מלווה בשלושת פרקיה שלוש דמויות מרכזיות בשיח הכלכלי-חברתי במדינה, ומעניקה להן במה חופשית ואוהדת לשטוח את ה"אני מאמין" שלהם. התוצאה סוחפת ומרתקת. שלושת הגיבורים, גיא רולניק, ירון זליכה ופרופ' דני גוטוויין, אינם חברים במנזר השתקנים גם בימים כתיקונם, ומי שעוקב אחר השיח הכלכלי חברתי בישראל מכיר את דעותיהם. אבל האפקט של אריזת הטיעונים, ההרצאות, המאמרים והראיונות לטלויזיה קצבית וידידותית למשתמש הוא אדיר. גם קוראי דה מרקר ותיקים ומשוגעים לדבר יהנו מסידור עיקרי הטיעונים והתובנות הכלכליות והצגתן לא רק כמשנה אינטלקטואלית סדירה אלא כעיקר אמונה סוחף.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פה מצטרף לדיון קו האופי הבולט של התכנית (ושל יוצריה) - אמביציה. זאת לא תכנית דוקומנטרית על כלכלה, אלא, ברוח יצירות קודמות של צברי כמו "המדריך למהפכה" - מניפסט מהפכני וקריאה לפעולה. יהיו מי שיראו בזה טעם לפגם, בעיניי זה יתרון. תכנית טלוויזיה היא לא מחקר אקדמי, והעובדה שליוצרי הסדרה, כמו גם לדמויות שבהן בחרו לככב בה, בוער לומר משהו, היא המנוע של התכנית.
מן הסתם, הדיוק בהצגת הנתונים נפגם כשרוצים מאוד להעביר נקודה מורכבת בזמן מוגבל, והרבה נתונים שמועלים בשטף התכנית כעובדות בדוקות אינם מדויקים, אינם מעודכנים או לכל הפחות שנויים במחלוקת, אבל אלה מגבלות ידועות ונסלחות של ז'אנר הדוקו-אקטיביזם. אי אפשר לדרוש מהיוצרים להתעכב על כל מחלוקת במניפסט גורף וכולל כמו זה, המתרוצץ חסר נשימה כדי להקיף עוד ועוד תופעות יסוד של המשק הישראלי, הדרישה הנכונה היא הגינות בסיסית ובזו היוצרים עומדים בכבוד.
מבין השלושה, גוטוויין היחיד שאינו כלכלן אלא היסטוריון. וקומוניסט. סביר להניח שמבקרי הסדרה יתמקדו בפרק שלו, שהוא ללא ספק החלש ביותר מבחינה אמפירית והצבוע ביותר באידיאולוגיה. והרי בפרק הראשון והחזק ביותר של הסדרה, זה של גיא רולניק, למדנו שאידיאולוגיה היא בדרך כלל מסווה בלבד, בשעה שבעיות התשתית של המשק הישראלי אינן קשורות לימין או לשמאל, רק לכסף, כוח ואגירת עוד ועוד משניהם.
זה אולי הפרס הגדול ביותר שבו עשויים צופי התכנית לזכות: ההבנה כי חולאיו של המשק הישראלי משותפים לכולנו ומשפיעים על כולנו - ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ומערביים בשווה. הריכוזיות במשק, חסמי היבוא, השחיתות האישית והממסדית, תרבות העבודה בשירות הציבורי, תקציב הבטחון הסמוי מהעין - כל הנושאים המוסברים בתכנית בחדות ובתנופה - קוראים לנו מעל לכל לנסח שיח פוליטי חדש, כזה שיתעלה מעל לקוי השבר השגורים והשחוקים של ימין ושמאל.
עורך דה מרקר גיא רולניק תרם רבות ליצירת שיח פוליטי מזן חדש בישראל: שיח כלכלי, חברתי, מודרני ומעודכן, שלא נרתע מעיסוק בסוגיות מקרו כלכלה, עיסוק רציונלי, לא אידיאולוגי. על מאמציו הוא קיבל פרס סוקולוב, ובתקווה יקבל גם פרס ישראל. אם הסדרה של דורון ובנדה (אמיר בן דוד) תתרום להפצתו ולהתבססותו של השיח הפוליטי החדש הזה בחוגים רחבים יותר מאלה של קוראי דה מרקר, אז גם הם צריכים להצטרף לרשימת מקבלי הפרסים למיניהם.
עכשיו לכו לראות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם