איתי טיראן - מיינסטרים מזן חדש
כל אמן יודע שהוא חייב להשמיע לפחות כמה מההבלים הבסיסיים שיעניקו לו תו תקן של איכות. כך הוא מתקבל באהבה במיליה שלו, למרות שלא הציג שום חידוש בדבריו. רוצים דוגמה? קראו את הראיון עם איתי טיראן ב"ידיעות אחרונות"
כבר הרבה זמן שאני תוהה מתי התרחש הרגע הזה, שבו אמן הפך ממי שאמור לבעוט במוסכמות ולאתגר את השיח, למי שמיישר קו עם שיח שבלוני וצפוי. ביני לבין עצמי אני מהרהרת אם מדובר בעניין של השנים האחרונות, או שמא כבר בשחר ההיסטוריה ירד מלאך מהשמיים והורה לאמנים – "מעתה תדברו בשפה אחת".על כל פנים, מאז אותו הרגע, הם מצטלמים עם סלוטייפ על הפה, ומבכים את אובדן הדמוקרטיה, לועגים לשרת התרבות, מריעים להצגות על מחבלים, רוצים לשחרר את פלסטין, ואיכשהו הם תמיד מקוננים על הכיבוש ולעתים, כמו במקרה של איתי טיראן, הם מגדילים לעשות, ומספרים שישראל מרעיבה למוות (!) – פיזית ומנטלית - אוכלוסייה שלמה, ובעיקר מצהירים כמה קשה לחיות פה, וכמה קשה לומר את האמת שלהם, וכמה הם נרדפים, ובעיקר כמה הם נגד המיינסטרים.
כי כשאיתי טיראן מספר לנו בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהחברה שלנו אוהבת אלימות, הוא בעצם מספר לנו על המיינסטרים שהוא עצמו אינו נמנה עליו. אותו מיינסטרים הוא אלים וכוחני ויאללה וכפיים ודגל וחתונות, לעומת טיראן – הבועט המתוחכם, צו המצפון, שוחר ורודף שלום, שנלחם כלביא מול מטר הגופרית הלאומני.
והכול בסדר, גם אם איני מסכימה עם טיראן, זכותו לחשוב מה שירצה. אין עניין להשתלח בו או להפוך אותו לאויב העם, ובהחלט כדאי וראוי שציבור הימין ירגיע קצת את העוצמות. אבל דבר אחד אי אפשר לומר על טיראן: אי אפשר לומר שהוא לא מיינסטרים.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הרי באמנות מיינסטרים היא מילה גסה. מיינסטרים זו תעשייה, זו מכונה משומנת, זה פסטיגל. פלסטיק רדוד ומתחנחן. אבל ברבות השנים, בלי משים, נוצר פה מיינסטרים מזן חדש, מיינסטרים שטיראן הוא אחד ממייצגיו. יש דרך אחת להיחשב לאמן, יש דרך אחת להיחשב בועט ושובר מוסכמות, והדרך הזו עוברת דרך אמירות ידועות מראש על החברה הישראלית האלימה, הכיבוש, הטוקבקיסטים ומירי רגב. דרך שעוברת דרך כאפייה על הצוואר, תצלום מיוסר ומבט סתום המייחל, ככל הנראה, לבוא השלום.
במסווה של פריצת המסגרת, עוצבה למעשה אחת חדשה שמחילה את התואר "אמן" על רשימה ברורה של קריטריונים. כך נוצרה כאן תעשיית אמנים משומנת, עד שלעתים עולה התחושה שלא האמירה היא זו היוצרת את האמן - אלא הרצון להיחשב כזה יוצר את האמירה.
כי כל שחקן או זמר מתחיל יודע שהוא חייב להשמיע לפחות כמה מההבלים הבסיסיים שיעניקו לו תו תקן של איכות. כך הוא הופך בין לילה מאלמוני לאיש עצומות. הוא בעל אג'נדה ברורה, אמירה נוקבת, ואמת פנימית שאותה הוא מטיח לנו בפרצוף.
ומה יקרה אחר כך? תרחיש ידוע מראש: אותו אמן יהפוך בן לילה ליקיר המיליה שלו, כמה טוקבקיסטים יכתבו לו קללה עילגת או שתיים, הוא יתראיין לטלוויזיה בתור זה שקיבל איומים על חייו, במחנה שאליו הוא משתייך יכנו אותו אמיץ וגיבור, וישאלו האם הוא נולד כזה חתרני, ואיך הוא העז לצאת נגד המיינסטרים, ואיך הוא לא התפשר על האמת שלו, ואיך הוא עדיין מלקק את הפצעים.
ואני מחכה לאותו אמן אמיץ, שבאמת יצא נגד המיינסטרים. לא אחד שיתעטף בדגל ישראל ויזמר על ארץ אבותינו, עזבו – בואו נלך על פשוט: אמן שיתראיין לעיתון ויגיד "חבר'ה העסק פה מורכב", "והפלסטינים מחנכים לשנאה", ו"אני רוצה שלום, אבל אני לא עיוור", ו"אני בעד מדינה פלסטינית, אבל אני רואה מה קורה סביבנו", ו"כשיהודים נדקרים ברחובות אין לי שום כוונה להצדיק את זה".
אבל האמת המרה היא שאותו אמן אמיץ שיעז לומר משהו כזה כבר לא ייחשב אמן בעיני חבריו, הוא יהיה תעשייה, כפיים, פסטיגל. בעיניהם הוא פשוט יהיה מיינסטרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם