גל הטרור: מדוע אנו עדיין הולכים כצאן לטבח?

כנראה שהתאהבנו בו, בריגוש המזוכיסטי של פיגוע אחר פיגוע, עוד סיפור זוועה על משפחה שבורה. נניף את דגלי ישראל, ניתן חיבוק ונמשיך הלאה. דוידי בן ציון, סגן ראש מועצת שומרון, בטור מיוחד

ביום שישי, שעה לפני שבת, נשאבתי בעל כורחי לאותו משחק סוריאליסטי מוכר, עצבני וקשוח, אני מול הווטסאפ ראש בראש, סוג של "טוטו מוות" ארור. מרגע קבלת ההודעה שהנרצחים בפיגוע ליד חברון, אב ובנו, הם תושבי קריית ארבע עיר הולדתי, החלו לרוץ בראשי בזה אחר זה חבריי המתאימים לפרופיל ההוא. ואז הגיעה סטירת הלחי המצלצלת. הרב יעקב ליטמן האהוב, אותו הכרתי משחר ילדותי, עם חיוך תמידי על פניו, תמים וטוב לב, האדם הכי לא מתחכם שיש בעולם הכי המתחכם שלנו. בדרך לשבת, רגע לפני חתונת בתו. נרצח ביריות. עם בנו. אין את זה ביותר מחריד ודוקר. נכנסתי לשבת בחוסר חשק מוחלט ועם מחשבות רבות וסימני שאלה.

רק לפני חודש וקצת נרצחו בדם קר, מטווח אפס, זוג הורים, נעמה ואיתם הנקין ז"ל, מטרים ספורים מביתי שבאלון מורה. לִבּנו שַתת דם וזעקנו מלב קרוע על אודות תחושת ההפקרות וחוסר הביטחון בכבישי יהודה ושומרון, ועל ההרתעה הישראלית שהלכה ואבדה לה מול ערבים צעירים, שפלים, חיות אדם חסרי צלם אנוש אשר נוטלים חיים שלמים ומרסקים משפחות במחי יד.

נעמה הנקין ז''ל

מה עושים, תהיתי ביני לבין עצמי, מתי כבר יסתיים מחול השׁדים האכזרי הזה הגובֵה מידי שבוע מחיר דמים בלתי נתפס. הסתכלתי לימיני ואז לשמאלי והבנתי. הבנתי שלבּנו התחספס ונהיה גס, הרגש הטבעי הפך לאוטומט מֵכַני. עוד פיגוע, דקירה או דריסה, ירי או סתם זריקות אבנים שפצעו פה ושם, ואנחנו? אנחנו בשלנו, מפטירין כאשתקד וחוזרים בזריזות לשגרת חיינו הקטנונית.

אינני טוען שאנו אדישים לחלוטין. כל פיגוע בהחלט מטלטל את כולנו, לשעה או שעתיים, יום או מקסימום יומיים, אך לא יותר מכך. זמן קט חלף והוֹפּ - האייטם נשמט ממהדורת החדשות ודף הבית כבר שכח שרק אתמול נרצח ישראלי אי שם. שלא לדבר על פיגועים בהם אין הרוגים, "רק" פצועים. קל, קשה או בינוני - פחות רלוונטי, ל"אייטם" חביבי, חיי מדף קצרים. תתרגל.

התרגלנו

כעת, התחדדה לי ההבנה, שבעצם אולי אני הצבר הגאה, שתמיד שאל את עצמו למה נהגו הם שם בשואה כפי שנהגו, אולי יכול אני קצת להבין את האומללים בפולין ובגליציה, בהונגריה ובליטא שהלכו כצאן לטבח.

הרי, מה בעצם קורה כאן? הטרור משתולל בכל פינה, כבישי יהודה ושומרון אינם אלא רולטה רוסית בהם כל נהג ערבי הוא רוצח פוטנציאלי, מרכזי הקניות בערי ישראל נראים כזירת קרב והכוננות בהם גבוהה מתמיד, ואנחנו, הציבור בישראל, איך נאמר זאת בעדינות, התרגלנו.

למדנו יפה מאד לשנן ולומר מילים כמו "איפוק" ו"הכלה", הבנו שזו אינה מלחמה כי אם "עימות מוגבל", אולַפנו לדבר בנימוס ובשקט אירופאי כדי לא להעיר את בית הדין בהאג או את מועצת הביטחון של האו"ם. וכך הפך הטרור לחלק בלתי נפרד מחיינו. התרגלנו לחיות אתו די בסדר, כמו עם משכנתא.

כנראה שהתאהבנו בו, בריגוש המזוכיסטי של פיגוע אחר פיגוע, עוד סיפור זוועה על משפחה שבורה. נניף את דגלי ישראל, ניתן חיבוק ונמשיך הלאה. אחרת, קשה להבין את התנהגותנו, הציבור בישראל. מה כבר אפשר לעשות? תוהים כולם, הימין הלוא בשלטון הם ממשיכים. אין ברירה. אכן, זהו רבותיי, פרדוקס "כצאן לטבח". נרצחים, מצקצקים בלשון וממשיכים הלאה.

לפני שבעים ושלש שנים בדיוק, כאשר החלו הגירושים מגטו גרודנו בנובמבר 1942, ואלפי יהודים נשלחו למחנה המעבר קיילבאסין (Kielbasin) בדרכם לאושוויץ ולטרבלינקה, הם לא קראו לעצמם צאן לטבח, הם פשוט התנהלו כפי שהכתיבה להם המציאות. ההבנה שלהם שאין מה לעשות ושאלוּ כללי המשחק היא זו שהובילה מיליוני יהודים לתאי הגזים מחד ואת חוסר המעש לעצירת הטירוף הזה מצד בעלות הברית מאידך.

טבעו של האדם הוא להתרגל, להשלים עם מצבו. יתכן שאין ברירה וכך שורד לו האדם את מכלול תהפוכות המציאות, אך אין זו גזירת גורל. כעת, לאחר תקופות חשוכות בהיסטוריה היהודית שַבְנו לארצנו והקמנו מדינה לתפארת. יש לנו צבא משלנו, מהחזקים והאיכותיים בעולם כולו. אנו הריבון במולדתנו והמגן היחיד לעם העברי. ובכל זאת, איננו עושים הכול.

דרוש תג מחיר ממלכתי

ישנן עוד פעולות רבות שניתן לעשות כדי להשיב את ההרתעה שנרמסה. את מאות מיליוני השקלים המועברים מידי חודש לרשות הפלסטינית ניתן לעצור. לא מחר, היום.

צעד זה יצור משבר משמעותי בצד השני, נכון. אולי אף יוביל לקריסת הרשות הפלסטינית, גם זה נכון. אבל בואו לא נשכח, זו היא הרשות שמערכת החינוך הרשמית שלה מחנכת שיהודים הם קופים ויש חובה להרוג אותם. הרשות היא זו שחונכת וקוראת כיכרות וכבישים על שם מחבלים ורוצחי ילדים. הרשות היא זו שבאותם כספים שמדינת ישראל מעבירה לה, משלמת קצבאות למשפחות הרוצחים השפלים שטבחו במשפחת פוגל והזוג הנקין, הרב נחמיה לביא והרב יעקב ליטמן. אין לרשות הזו זכות קיום.

חיזוק ההרתעה מחייב ענישה רחבה יותר, לא רק למפגע עצמו ובני משפחתו. לשירותי הביטחון הכללי ישנו בנק מטרות ראוי לשמו של יעדי טרור ומבוקשים ביהודה ושומרון, יש לגבות מהם תג מחיר ממלכתי על כל פיגוע וניסיון פיגוע.

את מלאכת היצירתיות למצוא את הדרכים היעילות ביותר נשאיר כמובן לאנשי המקצוע במערכת הביטחון, אך אנו הציבור בישראל, תפקידנו בעת הזו לא להיכנע לריטואל. אל לנו לחזור על טעויות היסטוריות. הגיע הזמן להתעורר ולדרוש ממשלת ישראל לנקוט בצעדים חריפים הרבה יותר. לא נלך כצאן לטבח.

לא עוד.

דוידי בן ציון, נשוי + 3 תושב אלון מורה, הוא סגן ומ"מ ראש המועצה האזורית שומרון, יו"ר הבית היהודי בשומרון ומפקד פלוגת צנחנים במילואים.