נשיא ללא התנשאות
בביקוריו הראשונים של הנשיא יצחק נבון בעיירות הפיתוח הוא ראה והראה את הצדדים היפים של הפריפריה. אותה מגמה מתגלה גם בסרט החדש 'קיץ בערד'
אחד התפקידים הציבוריים הראשונים שמילא יצחק נבון ז"ל, היה ניהול אגף התרבות והאמנות במשרד החינוך. הוא נכנס לתפקיד בשנת 1963 ויוזמתו הראשונה הייתה 'המבצע לביעור הבערות' שנועד להרחיב את ידיעת הקריאה והכתיבה בעברית בקרב מבוגרים. מאות מורות חיילות נשלחו למושבים ולעיירות פיתוח כדי ללמד עולים מבוגרים קרוא וכתוב בעברית. היום, בעידן הפוליטיקלי קורקט, שמו של המבצע הזה, שנולד מתוך כוונות טובות, נשמע נורא. גם העובדה שחיילות צעירות בנות 18 הגיעו "לבער בערות" של אנשים מבוגרים שיכולים להיות הוריהם תרמה לדימוי המתנשא של המבצע. לא פלא שחלק מהעולים וילדיהם מציינים את מבצע 'ביעור הבערות' כדוגמה לזלזול וההתנשאות שאפיינו את יחסו של הממסד הישראלי כלפי תרבותם של העולים מארצות האסלאם. ח"כ מאיר כהן, בעבר ראש עיריית דימונה סיפר לי בעבר שהוא זוכר בעלבון את המורות החיילות שבמסגרת 'ביעור הבערות' הגיעו ללמד את הוריו המלומדים שכבר ידעו קרוא וכתוב בעברית ובצרפתית.
אבל כששומעים על 'ביעור הבערות' מהזווית של נבון, הדברים נראים אחרת. באוטוביוגרפיה שלו שיצאה לאור לפני פחות משנה ('כל הדרך', הוצאת כתר), מספר נבון שעל פי הנתונים שהוצגו לפניו אז, כ־260 אלף מבוגרים לא ידעו קרוא וכתוב. כשני שלישים מהתלמידים במבצע אכן היו יוצאי עדות המזרח אבל ממצא מעניין הראה שכמעט כל השאר היו יוצאי רומניה ופולין, בני הדור של מלחמת העולם השנייה שלא יכלו ללמוד בשל המלחמה. נבון הסיק מכך בצדק שלא המוצא העדתי הוא הקובע, אלא הנסיבות שבהן גדל האדם.
הוא מספר שבמפגש עם המורות החיילות שהשתתפו במבצע הוא ביקש להנחיל להן את ההכרה שעליהן להשתדל ללמוד מהתלמידים ולא רק ללמדם. מהנשים העולות הציע נבון ללמוד מלאכות כמו תפירה ורקמה ולתעד את סיפוריהן. מהגברים הוא הציע ללמוד על תולדות הקהילה. "יש לתת לאנשים הללו כבוד", אמר נבון לחיילות. "הם אינם רק טעוני טיפוח. ניתן ללמוד גם מהם". גם כשמתוודעים לבית שממנו בא נבון, קשה לחשוד בו בהתנשאות. לאמו היה אמנם כישרון סיפור בלדינו ובמרוקאית, אבל לא היה לה ידע בכתיבה. רק בגיל 65 היא ביקשה מבעלה שילמד אותה לכתוב.
כשנבון נבחר לנשיא, הביקור במושבים ובעיירות הפיתוח עמד אצלו בעדיפות ראשונה. אחת ממטרות ביקוריו הייתה למצוא את הצדדים היפים באותם מקומות שסבלו מתדמית שלילית, כדי לפרסם ולהזכיר אותם בראיונות ובנאומים. כשגילה שבירוחם יש קונסרבטוריון למוזיקה הוא הקפיד לציין זאת בריאיון שהעניק מיד לאחר ביקורו בעיירה.
אחד הביקורים המושקעים של נבון התקיים בשכונת התקווה בתל־אביב. כדי לשפר את הדימוי העצמי של תושבי השכונה דאג נבון שיתלוו לביקורו בוגרי השכונה שהגיעו להישגים בתחומים שונים. הוא הציג לפני תלמידי בתי הספר רופא וסגן־ניצב במשטרה שגדלו בשכונה, כדי להוכיח לתלמידים שאם רק ירצו יוכלו לכבוש כל פסגה. הוא גם נפגש עם שחקנים ואמנים שגדלו שם וקרא להם להיות מעורבים בנעשה בה. סקר שהתקיים לאחר ביקורו של נבון שם העלה ש־81% מתושביה אמרו שהביקור נתן להם הרגשה שהם לא שכוחים ושיש מי שמתעניין בהם ומכבד אותם. הביקור ותוצאותיו, כותב נבון בספרו, חיזקו את עמדתו שנשיא המדינה אינו זקוק לסמכויות. תפקידו המרכזי הוא לראות את הצדדים היפים שחבויים בחברה הישראלית, ולחשוף אותם לקהל הרחב.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כדי ליצור את הסדרה 'כביש 90' המתעדת את יישובי הפריפריה בצפון, בבקעה ובערבה, נסעו ענת זלצר ומודי בר־און במשך כשנה לאורכו של הכביש המדובר, ובכל יישוב שבחרו לתעד הם ביקרו לזמן קצר. הביקורים החטופים ביישובים לא הניחו את דעתה של זלצר. אחרי שסיימה את העבודה על הסדרה התעורר אצלה רצון להתיישב באחת מערי הפריפריה לתקופה ממושכת יותר, ולא להסתפק בביקור אורחים חטוף. בקיץ 2013 היא החליטה לקחת פסק זמן של חודש, לשכור בית בערד ולתעד את תהליך ההיכרות שלה עם העיר ותושביה.
התוצאה היא הסרט המצוין 'קיץ בערד' ששודר השבוע בערוץ הראשון. זלצר מביאה בסרט את סיפורה של העיר שהוקמה כחלום ציוני בסְפר על ידי ילידי הארץ יוצאי קיבוצים ו"חברי השבט הלבן", ושינתה את פניה לעיר פריפריאלית עם ארבעים אחוז עולים מבריה"מ, קהילה מתעצמת של חסידי גור, ולא מעט בדווים וסודנים.
רוב הכתבות שנעשו על ערד בשנים האחרונות השמיעו בעיקר את קולות הוותיקים המקוננים על העיר שנלקחה מהם או סתם קולות של תושבים מתוסכלים. זלצר לעומת זאת, הצליחה להביא למסך פסיפס מגוון של קולות ולהציג תמונה מורכבת של המציאות בעיר. כולם מדברים בסרט שלה. ותיקים ועולים, מבוגרים וצעירים, סודנים, בדווים, ואפילו חסיד גור. זלצר לא משמיעה רק קולות מחאה ואכזבה אלא גם לא מעט קולות של אהבה למקום. היא לא מסתפקת כמו רוב הכתבים בצילומי בניינים ישנים ומפעלים נטושים אלא מביאה גם את הצדדים הפוטוגניים של העיר המדברית, ויש לא מעט כאלו.
זלצר מודה ביושר שלבה יוצא לוותיקי המקום משום שהם מאוד דומים לאנשים שגידלו וחינכו אותה, ועם זאת, היא חותמת את הסרט באמירה ביקורתית על הטינה שהם רוחשים כלפי האוכלוסיות החדשות. "האנשים החדשים הם לא רק שברים של חלום המייסדים", היא אומרת. "לאנשים האלה יש חלומות משל עצמם".
אפשר להניח שהמורכבות של הסרט נוצרה לא מעט בזכות פרק הזמן הממושך יחסית שבילתה זלצר בערד. הסרט הזה הוא הוכחה נוספת לכך שאם אנשי התקשורת רוצים לתעד את הפריפריה באופן אותנטי ולא סטריאוטיפי, הם צריכים להשקיע בה יותר מכמה שעות צילום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם