בואו נגיד את האמת: התרגלנו שרוצחים אותנו
23 אנשים נרצחו בישראל בחודשיים האחרונים. כמה שמות אתם זוכרים? כמה פעמים עצרתם רגע כששמעתם על עוד פיגוע? כמה התרגלתם?
בוא נשחק משחק, אני זורק לכם כמה שמות ואתם תגידו לי מאיפה הם מוכרים לכם, אלון גובברג, מכירים? ריצ'רד לייקין, מצלצל? אבירן ראובן, נו, עולה משהו?בואו נגיד את האמת: התרגלנו. לא מרוע חלילה, לא מחוסר אכפתיות, אבל כן, אפשר להגיד בפה מלא, שהתרגלנו. 23 אנשים נרצחו בישראל בחודשיים האחרונים, אתם יודעים מה, וגם זה רק כי מישהו החליט להתחיל לספור בערב ראש השנה, הערב שבו יודו אבנים לעבר רכבו של אלכסנדר לבלוביץ'. לפניו, אם רוצים לדייק נרצחו בסבב האלימות הנוכחי דני גונן ז"ל ומלאכי רוזנפלד ז"ל.
אני חלילה לא בא להטיף לאף אחד. גם אני התרגלתי, מודה. אני רק מנסה לבחון את התהליך הזה שעבר עלינו בחודשיים האחרונים. אני זוכר את הלילה שבו נרצחו בני הזוג הנקין, היה נדמה לי שהתפשט עלינו סוג של אבל לאומי באותו יום. אני זוכר גם את הפיגוע בעיר העתיקה שבו נהרגו נחמיה לביא ז"ל ואהרון בנט בניטה ז"ל. גם שם עדיין התרגשנו, שתקנו לכמה שעות.
לפני כמה ימים נרצחה פה צעירה שחזרה מטיול בהודו רק לפני שבועיים, שלשום נרצח פה חייל בן 21, לפני כמה ימים נרצח פה בחור צעיר שהגיע מאמריקה, לפני שבוע נרצחו פה שני אנשים בזמן תפילה בלב בניין בתל אביב. בינינו, כמה מאיתנו זוכרים שם אחד של מישהו מהרשימה הזאת?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם בהתחלה עוד עצרנו לכמה שעות, או לפחות הוצאנו קיטור בסטטוסים זועמים על המצב בפייסבוק, נדמה שהיום גם זה לא קיים, אתם יודעים מה, אפילו ההתעסקות האובססיבית של התקשורת בשטויות כמו מי האיש שרץ לעצור מחבל ודילג מעל סבתא פצועה בדרך כבר לא כאן, ועם כל הסלידה ממנה, לפחות היא גרמה לנו להתעסק באירוע עצמו קצת יותר. הייתי שמח לתלות את האדישות בזהות הקורבנות (דתיים/חילונים/מתנחלים) אבל נדמה לי שהמציאות מוכיחה שבזמן האחרון אנחנו ממשיכים כרגיל אחרי כולם במידה שווה.
אז מה בעצם קורה כאן, לא אכפת לנו? ממש לא בטוח, נדמה לי שהתשובה קצת יותר מורכבת מהעובדה שאנחנו חרא של אנשים. קודם כל, אין מה לעשות, האפקט הראשוני של גל הטרור הזה התנדף מהבחינה התודעתית. אם עד לפני חודש שמעתי מאנשים שהם ממעטים לצאת מהבית, וסיימתי כל שיחה עם אישתי במילים "תהיי ערנית", נדמה לי שהאפקט חלף, ומה לעשות שטרור הוא קצת כמו אלרגיה לבוטנים, לומדים לחיות איתו. נדמה לי שהסיבה השנייה קשורה למפגעים ולאחראים. אם פעם היה לנו קל לזהות את היד המכוונת מאחורי הטרור הפלסטיני, כיום, איך לומר, שחיטת יהודים הפכה לפנטזיה של כל ילד או ילדה מתבגרת בחברה הפלסטינית, וכשאין כתובת ברורה להפנות אליה את הזעם - הנטייה היא להמשיך הלאה ולחשוב שזה יעבור. כמו משבר גיל התבגרות, רק עם סכין, או מספריים.
אתם יודעים מה, הדבר הזה נכון גם כלפי ההנהגה הישראלית. נדמה שמימין ומשמאל אין הרבה אנשים שתולים תקוות רבות מדי בממשלה בכל הנוגע ליכולת שלה לשים סוף לגל הנוכחי, או לפחות להילחם בו ברצינות. חוסר התקווה שמישהו למעלה יתעורר ויחליט שעושים צעדים קצת יותר משמעותיים משלילת רשיונות עבודה גורם לכולנו לנסות לדפדף את שם הנרצח התורן ולהתקדם הלאה. זה לא שמישהו באמת עושה משהו משמעותי כדי לעצור את זה.
אז רגע לפני שאתם עוברים לקרוא על עוד שטות שחבר כנסת כלשהו עשה או אמר, קחו כמה דקות וקראו את הרשימה הזאת כמה פעמים, תאמינו לי, אי אפשר להתרגל לזה כשזוכרים שמאחורי השמות הללו היו עד לא מזמן אנשים חיים:
אלכסנדר לבלוביץ'
נעמה ואיתם הנקין
נחמיה לביא
אהרון בנט בניטה
חיים חביב
אלון גובברג
ריצ'רד לייקין
ישעיהו קרישבסקי
עומרי לוי
הבטום זרהום
אברהם אשר חסנו
שמחה חודדטוב
בנימין יעקובוביץ'
יעקב ליטמן
נתנאל ליטמן
אבירן ראובן
אהרון יסייב
יעקב דון
עזרא שוורץ
שאדי ערפה
הדר בוכריס
זיו מזרחי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם