המדריך לתקשורת חופשית באמת
הפתרון למצבה של התקשורת בישראל אינו באילוץ כל ערוץ ואיש תקשורת לאובייקטיביות מלאכותית, אלא בהנגשה של מגוון הדעות הרחב הקיים בציבור. ככה נראים פלורליזם וחופש ביטוי שימנעו הטיה קבועה לכיוון האידיאולוגיות השולטות בשיח הציבורי
מרבית אזרחי ישראל מזהים בנקל את האופן המוטה שבו מערכות החדשות ותכניות האקטואליה מסקרות את האירועים השונים, וחמור מכך - ייצוג רחב של רעיונות ודעות לא מתקיים. בין אם מדובר בסוגיה מדינית ובין אם בסוגיה כלכלית, ההטיה של הכתבים והפרשנים בולטת לרוב. גם המגיש באולפן, שמתיימר ללבוש ארשת אובייקטיבית יותר, אינו נמנע מאמרות גישור מוטות בין כתבות, וניואנסים. אמרות ומחוות אלו "מדריכות" אותנו, אזרחי ישראל, להבין כיצד אנו אמורים להרגיש בנושא הנדון.למרות שהטיה זו קיימת זמן רב, בתקופת הבחירות האחרונות היא הגיעה לשיאה. מרבית אנשי התקשורת הרגישו ש"השינוי" בהישג יד, ולכן ויתרו על כל יומרה למראית עין אובייקטיבית. "הנה, אוטוטו נתניהו הולך. רק צריך ללחוץ עוד טיפה. רק צריך עוד חיבוק קטן, ומבטים מצועפים כלפי התקווה החדשה שתגאל אותנו משלטון הימין. אז מה אם בדרך נאבד את שארית כסות האובייקטיביות שבה אנו מתעטפים? הרי זה כל כך קרוב - שאפשר להרגיש את זה".
עד כמה בולט וגס היה הקמפיין שניהלו ערוצים שונים בתקופת הבחירות? כל כך בולט וברור שכאשר התקבלו התוצאות, כל "מומחי" האולפנים, שהסבירו לנו מדוע תבוסת הימין בלתי נמנעת, נאלצו להכיר בחומרת ההתרחשויות כאן.
מאמר בגלובס שאל "האם התקשורת הישראלית צריכה לעשות חשבון נפש אחרי מערכת הבחירות האחרונה?", והראה כי אין מחלוקת גדולה בעניין - "אם שואלים את העיתונאים המובילים שסיקרו את בחירות 2015, התשובה המוחצת היא כן. ההירתמות של כלי התקשורת כדי לחבק ולקדם צדדים מסוימים במפה הפוליטית שמו כנראה בצד את האובייקטיביות העיתונאית ואת האתיקה המקצועית לטובת אינטרסים אחרים. נראה כי לתקשורת הישראלית ולחלק נכבד בה שקיווה לראות מהפך בבחירות אתמול, ייקח זמן ללקק את הפצעים." עמית סגל, מהצדיקים הבודדים בסדום התקשורתי, אמר כי "חלקים נרחבים מאוד בתקשורת הישראלית קפצו בבחירות האלה מהיציע והפכו לשחקני כדורגל". יעקב אחימאיר, מאנשי התקשורת הוותיקים בישראל, אמר, ב"תיק תקשורת", כי "הטענה שהעיתונות רדפה את נתניהו בצורה לא הוגנת במערכת הבחירות הזאת נכונה גם נכונה". הוא הוסיף: "התהליך הזה החל מהיום שבו נתניהו נבחר לראש ממשלה ב-1996".
רביב דרוקר ועמית סגל, שלמחרת הבחירות החליפו דברים בטונים צורמים, ניהלו לאחר מספר חודשים, בכנס יש''ע 2015, דיון פומבי ברוח טובה, וסיפקו אמירות והבחנות שראויות להישמע בקדמת הבמה. דרוקר אמר כי "גם בבחירות האלו זה ברור שעמוד השדרה של התקשורת הישראלית רצה בהדחת נתניהו". הוא הוסיף ש"קבוצת ידיעות ו-Ynet חצו כל קו אדום בסיקור הזה ועשו דברים נוראיים שהם ממש פאוולים נגד העיתונות".
סגל, אמר ש"כל אדם עם יושר אינטלקטואלי, שראה מה שקרה בהתנתקות ובבחירות האחרונות, לא יכול להסכים עם מה שקרה...אני מקווה שכשאנחנו (הימין) נהיה רוב (בתקשורת) ננהג אחרת. זה לא ישר, והתמונה הזאת שוכפלה בכל תכנית ובכל מיצג".
אך כמובן, אנשי התקשורת לא עשו חשבון נפש אמיתי, ובמהרה הם חזרה לסורם. דוגמה טרייה, סיפקה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות". נתניהו, בשיאו של גל טרור, אמר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "לנצח נחיה על חרבנו", וכיוון לכך שעם ישראל תמיד יצטרך את צה''ל כדי להגן על עצמו. עכשיו, שימו לב להרים ולגבעות שמצליח בנתה על האמירה הזו: ''ערב טוב, ראש הממשלה אמר השבוע בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ש'לנצח נחיה על חרבנו', כלומר אין תקווה. אבל לא רק, בעצם נתניהו אומר שאין אפשרות של תיקון, אין סיכוי לשיפור, אין סיכוי לשינוי. חשבתי שנתניהו עלה פה על סטארט-אפ שלטוני מבריק – ממשלה שלא משנה. ממשלה שאומרת לאזרחים שלה 'רע לכם? קשה לכם? זה מה שיש.' ולמה רק בביטחון? אולי נאמץ את זה גם בתחומים אחרים, למשל ביוקר המחיה, בשוק הדיור, וגם במערך החשמל הקורס? לנצח נחיה על חרבנו".
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הדוגמאות להטיה התקשורתית שראינו עד כה התמקדו בתחום המדיני, אולם התחום הכלכלי אינו נמצא במצב טוב יותר מבחינת ייצוג עמדות. להפך, אם בתחום המדיני הציבור שצופה באולפנים מבין שהעמדה הימנית איננה מקבלת במה, בתחום הכלכלי פעמים רבות הציבור כלל לא מודע לקיומה של עמדת ימין בסוגיות הנדונות. כמה פעמים ראיתם כתבת צרכנות שטוענת שיוקר המחירים בתחום מסוים הוא התוצאה של מכסים גבוהים וחסמי ייבוא, ולא של "חמדנותם" של בעלי העסקים הישראלים? כמה פעמים ראיתם כתב כלכלי מציג את העמדה שלפיה רגולציה ממשלתית איננה כלי להגנה על האזרח, אלא מהווה חסם כניסה מהותי המונע תחרות ומשמר ריכוזיות?
סוגיות אלו נדונות מנקודת מבט שמאל-סוציאליסטית (המשווקת לנו כ''חברתית'') באופן כמעט בלעדי. דוגמה אחת, קצרה ומובהקת, לחוסר האיזון הקיצוני וגם לתרבות דיון ואיכות עיתונאית נמוכה, הייתה כאשר קרן נויבך אירחה בתכניתה את פרופ' עומר מואב. על צד המתנגדים לשוק חופשי עומדים שלושה קטגורים - נויבך, עודד שחר, וד"ר שלמה סבירסקי ממכון "אדוה". הסניגור היחיד לחופש כלכלי הוא פרופ' עומר מואב. מילא חוסר האיזון בייצוג, אך גם לאורח המכובד הבודד לא נותנים להוציא מילה מהפה, עד כדי כך שקשה להבין את נושא השיחה.
אבל למרות העדר האיזון בתקשורת, להנהגה הפוליטית של הימין אין מקום רב לתלונות, להפך. הנהגת הימין היא הנושאת באחריות למצב. כבר שש שנים וחצי שהימין בממשלה, ולא נעשה דבר כדי לשחרר את שוק התקשורת מהאחיזה הרגולטורית המגבילה שלו. רגולציה זו מונעת כניסה חופשית של ערוצים נוספים לרדיו ולטלוויזיה. דוגמה לאופן שבו הרגולציה מרסנת תחרות בתחום, היא הקנסות שערוץ 20 קיבל השנה על "הפשע הנורא, שבשידור מבזקי חדשות (100 אלף שקל ביוני, ו-150 אלף שקל באוגוסט). צעד שללא ספק אינו משקף ערכים של פלורליזם, ואינו עולה בקנה אחד עם מדינה ליברלית.
אחריות הפוליטיקאים למצב הזה איננה אחריות שיורית. היא אינה נחלקת בין בנימין נתניהו ליונית לוי, או בין גלעד ארדן לאמנון אברמוביץ'. האחריות המלאה למצב זה ולתיקונו יושבת על הפוליטיקאים שלנו. לפרשן יש את הזכות לדעות משלו, ומגישה עשויה במודע או שלא במודע לתת להשקפות עולמה להטות את האופן שבו היא עושה את עבודתה. אך לפרשן ולמגישה, אין *זכות* להגנה בפני תחרות - תחרות של רעיונות, ושל דעות שונות. על הפוליטיקאים חלה *החובה* לאפשר את התחרות הזאת, ולהסיר את חסמי הכניסה הממשלתיים לתחום.
ראש הממשלה נתניהו מתלונן על הטיית התקשורת, ובוחר לעקוף אותה באמצעות פנייה ישירה לאזרחים דרך הפייסבוק. זהו פתרון חלקי בלבד, והודאה במצב העקום ובחוסר הכוונה לטפל בו. הדרישה צריכה להיות פתרון יסודי ומלא יותר של הבעיה. רפורמה שתשחרר את שוק התקשורת, ושתכלול את ביטול הדרישה הממשלתית לרישוי ערוצי טלוויזיה ורדיו, וביטול כל דרישת אגרה של גוף תקשורתי למדינה (אם ערוץ לא יצליח למכור זמן פרסום ולהתקיים - לפחות לא יהיו גם האשמות שזו המדינה שסוגרת את הערוץ). וכמוכן, ביטול כל רגולציה מבחינת תוכן (דרישות להפקות מקור וכו'). תקשורת חופשית מצריכה הסרת ידי המדינה ממנה וביטול כל רגולציה והתערבות, למעט אם ישנם טיעונים נקודתיים ועניינים בנוגע לבטחון ולבטיחות.
הרפורמה שתהיה טובה באמת עבור האזרחים וצרכני התקשורת תאפשר מגוון רחב יותר של דעות וחשיפה לתכנים נוספים. היא תטיב גם עם מפעילי הערוצים ותאפשר חופש מעלויות רישיון, דמי זיכיון, והתערבות רגולטורית בתכנים. בעבור הפוליטיקאי שידחוף את הרפורמה - זהו Low hanging fruit, מסוג הרפורמות שההתנגדות אליהן זניחה עד לא קיימת, אך התועלת תהיה משמעותית ומורגשת. הפוליטיקאי שידחוף את הרפורמה יזכה בקרדיט פוליטי רב. ולכל הפחות, ייקשה על אנשי תקשורת להתלונן על 'התערבותו הכוחנית של נתניהו'. ואם באמת הפוליטיקאי שיוביל את הרפורמה מאמין בחירות ובפלורליזם הרי שהרמת הכפפה הזו מתבקשת שבעתיים.
הפתרון למצבה של התקשורת בישראל, אינו באילוץ כל ערוץ ואיש תקשורת לאובייקטיביות מלאכותית, אלא לאפשר הנגשה של מגוון הדעות הרחב הקיים בציבור. זהו מודל שבו ישנם ערוצים בעלי גישה שמאלנית לצד ערוצים עם גישה ימנית יותר, וערוצים עם גישת כלכלה מתוכננת לצד ערוצים עם גישה של שוק חופשי. פלורליזם וחופש ביטוי, ערכי חירות מערביים – אתם יודעים.
הכותב הוא ממייסדי התנועה למען תקשורת חופשית, וחבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם