התמונה היא המסר, האנס הוא האשם
הכי קל זה למצוא את התמונה הראשונה שעולה במנוע החיפוש, להציג את האישה הבוכייה והמסכנה ולהמשיך הלאה. אבל אם נקפיד להראות דווקא את מי שתקף מינית ונסיר את עננת הבושה מהקורבן, אולי יותר נפגעים ייגשו להתלונן במשטרה
עוד יום במערכת. עוד כתבה מגיעה למייל של דסק החדשות. מקליקה והמסמך נפתח. העתק–הדבק, מסדרת את הטקסט בממשק העריכה, עוברת על הפיסוק, משכתבת, מתבלת בקישורים לכתבות אחרות. משחקת עם הכותרת, מנגנת על המקלדת את כותרת המשנה שתתמצת את הסיפור בקצרה וזהו, נשארה רק התמונה – וזה באוויר.• הקוד האתי לסיקור הטרדה מינית: nrg מתמקד בתוקפים
מקלידה במנוע לחיפוש תמונות של האתר "הטרדה מינית, אונס" ופתאום אני יורדת מהקרוסלה של התקתוק השגרתי. אני מביטה על המסך בתדהמה. היא מורכבת מהרבה תמונות קטנות וזהות למדי. כמעט בכל תמונה כזאת יושבת אישה, בדרך כלל צעירה, לעתים אפילו נערה. לרוב התמונה חשוכה בחלקה, אך צבעיה עזים כדי למשוך את עיני הקורא.
בתמונה החשוכה, כמו בחדר מעומעם אורות, הבחורות הצעירות נראות נסערות. אפשר לנחש שמשהו נורא קרה להן: לחלקן בגדים קרועים בברוטליות, חלקן מוטלות פרקדן על הרצפה, שיערן סתור ועושה רושם שכולן החליטו יחדיו להשתמש במסקרה לא עמידה במיוחד ממותג מפוקפק, שכן דוק הדמעות משחיר את לחייהן.
מתוך כל אותם המאפיינים הזהים בין הנשים המשוכפלות בצבעים השונים, בולטות יותר מכל ידיהן. רוב הפנים שניבטו אליי מהמסך בכלל לא היו גלויות, אלא מכוסות בידיים מתגוננות. בסאבטקסט לא מאוד מורכב אפשר היה לזהות מהן תדרים של בושה, פחד ואשמה. תנוחת גופן נעה בטווח די מצומצם מהתכנסות בבושה ועד לתנוחות שנראות כמעט פתייניות ובה בעת אשמות.
חיפשתי שוב, ועברתי על עוד ועוד עמודים במאגר התמונות, אך רוב התמונות היו דומות. למרות אי הנוחות שהן עוררו בי, בחרתי נערה בוכייה שלפחות בגדיה נותרו שלמים וגופה אינו מעורטל, ומיהרתי להעביר את הכתבה הלאה, הרי בינתיים הגיעו כתבות נוספות לעריכה.
כשיצאתי מהמערכת חשבתי על הכתבה הראשונה בחיי שערכתי על פגיעה מינית, וניסיתי להבין מדוע בדיעבד הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר. נברתי בזיכרון ומצאתי את התיכוניסטית שהייתי, גם אז מול המחשב ואתרי החדשות. באחד האתרים התפרסמה כתבה על אונס קבוצתי נורא, שאיני זוכרת את פרטיו, אבל דווקא טוקבק של אנונימית נחקק בלבי. היא תהתה מדוע בחר האתר בתמונה מינית של בחורה בוכה, שמשדרת בושה ואשמה חריפים, כשהכתבה עוסקת באונס אלים שעברה על לא עוול בכפה. שאלה טובה.
בדיקה זריזה לפי תגיות הכתבות באתרי החדשות המובילים העלתה תוצאה דומה, כשעיון מעמיק יותר גילה מגוון כשלים בסיקור של פגיעות מיניות. למעט מקרים של משפטים מתוקשרים, כמו במקרים של לירן חג'בי, הניצבים המטרידים מהמשטרה, משה קצב, הרב שיינברג ועוד, שבהן דמות המטריד והאנס נחשפת בריש גלי, נראה שכמו nrg, גם שאר האתרים חטאו בשיבוץ אילוסטרציות דומות, המעטרות כתבות בנושא.
התמונות מגיעות מאותן הסוכנויות ובאותו הקונספט. נראה כי מאחורי ההתמדה רבת השנים הזאת, למרות התרחבות השיח בנושא בשנים האחרונות, עומד בסך הכל הרגל מגונה, עצלות מערכתית מושרשת שחוזרת להשתמש שוב ושוב באותו סוג של תמונות. זו עובדה ידועה שתמונות של נשים, ועוד כאלה הנראות כאילו יצאו הרגע מפרק בספר "50 גוונים של אפור", גורמים לקהל הקוראים "להקליק", קרי: לטרוח ולהיכנס לכתבה. עורך שצריך לשחרר במהירות כתבות לאוויר, ושעוסק לפחות פעם בשבוע בכתבה של עבריינות מינית, לא ירים את ראשו מעבר לגובה המקלדת ויסתכל על הסטטיסטיקה העצובה מאחורי העבריינות המינית, שעליה הוא מרבה לדווח.
כשמושא הכתבה הוא אנונימית א', ב' או פשוט "המתלוננת", קשה לזכור למשל שנתוני מחקר בנושא שערך משרד לביטחון פנים ב-2012, מראים כי אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה, שכמחצית מקורבנות תקיפה מינית הן קטינות בנות פחות מ-18 וכי 67% מהיהודיות ו-79% מהפלסטיניות אזרחיות ישראל חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית.
הסטטיסטיקה מראה גם שתקיפה מינית אינה נחלה בלעדית של מגזר מסוים. על פי מחקרים שונים שהתפרסמו בנושא, זו תופעה חוצת מגזרים ולא תלוית דת או לבוש - אישה חרדית עלולה להיפגע מאונס או הטרדה מינית, כמו אישה חילונית. לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לשנת 2014 שפורסמו השבוע, כ-84% מהפגיעה היא בנשים, נערות וילדות, ו-16% היא בגברים, נערים וילדים.
במילים אחרות, אם העורך או העורכת היו מנתקים את עצמם מלופ העריכה והיו מביטים לרגע על חברותיהם לדסק, הם היו יכולים לספור אחת מתוך שלוש הקולגות שלהם, שהסטטיסטיקה אומרת עליה משהו די מטורף, שלא לומר מחריד: יש סיכוי די טוב שמתישהו היא תחווה פגיעה מינית.
העלייה המתמדת בפנייה לארגוני הסיוע השונים (13% בחמש השנים האחרונות, על פי הדו"ח האחרון), מחזקת את הטענה שמדובר בתופעה מתגברת, וכך גם המודעות כלפיה. לצערי, אישה ממוצעת כלל לא צריכה סטטיסטיקות, כי כשמדובר בהטרדות מיניות (ולא תקיפות), זה יחס של אחת מתוך אחת. גברים רנדומליים שהרגישו מספיק בנוח לשלוח ידיים באמתלות שונות ומשונות, שזרקו הערות שהנייר מסמיק מכדי שאכתוב אותם ועוד ועוד מקרים אחרים, לא מחייבים אותי בכלל לפנות למחקר, כי "חוויה" אמפירית זו לא נעלמת בחיי הנשים אף פעם.
השאלה היא האם התקשורת, שופר המציאות ומכתיבת דעת הקהל הבלתי מעורערת של ימינו, אחראית במידה זו או אחרת להלך הרוחות הבעייתי. האם יש לכלי תקשורת אחריות חברתית גדולה יותר מהאינטרס הכלכלי של הכנסת רייטינג ו"קליקים"? האם הפניית הפוקוס בכתבה ל"מתלוננת" במקום לעבריין מין ולמעשה הקשה שעשה בה, זו לא עוד ביטוי לחוסר אחריות שאין לה מקום בשנת 2015?
פרסומים הכוללים ראיונות טלוויזיוניים עם קורבנות פדופיליה בני 7 שנעשו מאחורי גב הוריהם, כתבות "בדיעבד" ש"מטהרות" עבריינים מורשעים כמו המג"ד לשעבר לירן חג'בי, האשמת קורבן סמויה וסמויה פחות, לשון כתיבה פורנוגרפית שיורדת לפרטים הכי קטנים וצהובים באינוס (על פי המחקרים ישנו אחוז מסוים של קוראים התרים אחר כתבות אלה כדי לענג את עצמם), הם רק עוד חלק קטן מהרעות החולות שהתקשורת סובלת מהן.
האם אמצעי התקשורת רוצים בכלל להבריא את השיח בנושא, או שהרייטינג הוא משכך כאבים מספק עבורם? מומחי תקשורת שונים טוענים כי בעשור האחרון, ובעיקר בחמש השנים האחרונות, התקשורת הישראלית לוקחת את הנושא יותר ברצינות - אך עדיין רחוקה מאוד מהרצוי. קוד אתי בנושא סיקור הפגיעות המיניות, שפרסם לפני כשנה איגוד אירגוני הסיוע, יחד עם תא העיתונאיות והמכון הישראלי לדמוקרטיה, לא אומץ בכנות באף מערכת חדשות. רק עיתונאים מעטים שעברו סדנאות מטעם הגופים שכתבו את הקוד האתי אימצו אותו, וגם זה באופן חלקי.
אין חוקים רבים הקשורים לנושא, בעיקר כדי לא לפגוע בחופש הביטוי העיתונאי, וכך ראוי שזה יישאר. הפתרון היחידי אם כן הוא הבניית רגולציה פנימית במערכות - מרצון. כפי שכל אמצעי תקשורת יודע מהי אתיקה עיתונאית בסוגיית הקרדיטים והוצאות הדיבה, כך הוא יוכל לפתח מודעות ואתיקה פנימית בנושא סיקור הפגיעות המיניות, על פי מאפייניו הייחודים.
התחלה טובה למהלך זה תהיה להיפרד בשלום ולא להתראות ממאגר תמונות האילוסטרציה בתחום, כך שלפחות בזמן שהעורך שוב משייף מציאות לקהל הקוראים על רקע תקתוק המקלדות המונוטוני, הוא ישלוף את התמונה הנכונה שתאיר את האמת: האנס הוא האשם, והפשע שלו הוא הסיפור.
למרבה הצער, כיום רק 13% מהנפגעים פונים לסיוע (96% מהתלונות הסתיימו בהרשעה). אולי כשעננת הבושה וההוקעה החברתית שהתקשורת מתדלקת זה שנים מבלי משים תתפוגג לאיטה, יותר נשים וגברים שהותקפו יפנו להתלונן במשטרה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם