שקיפות 2.0: לא דרישה משפטית, אלא תרבות שלטונית
שבע עשרה שנים אחרי חקיקת חוק חופש המידע, וכשני עשורים לתוך המהפכה הדיגיטלית, צריך לומר בבהירות: בלי שיח על השאלות הטכנולוגיות ועל סוגיות עדכניות, לא יהיה ניתן לממש את ההחלטות שכבר התקבלו
בסוף השבוע שעבר ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין בעתירת חופש מידע של תנועת "הצלחה" לקבל את יומני הפגישות של יונה יהב, ראש עיריית חיפה, ובתוכם מועדי הפגישות, הנושאים, המשתתפים והמיקום שלהן. ראש העיר התנגד לבקשה ופרש את רשימת העילות המוכרת לעייפה שבעטיה מסרבות רשויות להעניק מידע ציבורי לאזרחים: הוא טען שהיומן שלו כולל מידע שיש בו פגיעה בפרטיות, המשיך ואמר שיש בו עניינים הנוגעים לצדדים שלישיים, וקינח בכך שמדובר במידע בנוגע למדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב ובדיונים פנימיים שלא ראוי לחשוף.השופט רון שפירא פעל כשורה ודחה את הטענות. הוא קבע שאין בכלל מחלוקת על כך שצריך לפרסם את יומני הפגישות של נבחר ציבור, שכן הם מהווים את העדות הטובה ביותר על טיב עבודתו. השופט הסתמך על פסיקות מן השנים האחרונות המעגנות את הזכות לחופש מידע.
אמנם, אפשר להתווכח על האופנה של הדרישה לראות את יומני הנבחרים. יש ראשי רשויות שטוענים שלא תישאר להם שום פרטיות, ויונה יהב כבר הודיע שיערער לבית המשפט העליון. אפשר גם להניח שנתחיל לראות תופעה שלפיה חלק מהפגישות פשוט לא ייכתבו ביומנים. אבל כל אלה הם "סכסוכי שקיפות מהדור הראשון". סכסוכים על משמעותה של זכות הציבור לדעת. על עצם החובה השלטונית למסור מידע לאזרחים ועל גבולות החובה הזאת.
הגיע הזמן לדבר קצת על הדור השני של השקיפות. זה שמתעורר בשנים האחרונות כשמסתבר שהרבה פעמים מידע שלטוני לא נמסר לאזרחים כי, במקרה הטוב, ההנגשה שלו תדרוש הרבה משאבים מכיוון שלא ניהלו אותו נכון, ובמקרה הרע, כי הוא בכלל לא נאסף ולא נשמר על ידי השלטון.
פרקליטיו של יונה יהב טענו את אחת הטענות שהפכו להיות מאד פופולריות בשיח חופש המידע בשנים האחרונות: מחיקת כל הדברים שלא צריכים להתפרסם מתוך היומן, הם טענו, תדרוש זמן וכוח אדם רבים מדי, ולכן אין מקום לחייב את העירייה לעשות זאת.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
והנה החידוש הגדול בפסק הדין: השופט שפירא קובע שכל השקעת המשאבים יכולה להיחסך אם רק ייעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים בסיסיים שזמינים ממילא אצל ראש העיר. הרי יש להניח, כך השופט, שראש העיר עושה שימוש במערכת ממוחשבת לניהול היומן שלו. האם לא יוכל לסמן, כבר בעת קביעת הפגישה, אם היא חסויה או גלויה, ובכך להפוך את הנגשת היומן לפשוטה? השופט חיזק את דבריו בדוגמה של צילום מסך מתוך היומן הממוחשב שלו עצמו.
שבע עשרה שנים אחרי חקיקת חוק חופש המידע, וכשני עשורים לתוך המהפכה הדיגיטלית, צריך לומר בבהירות: בלי שיח על השאלות "הצדדיות", כגון - באילו פורמטים טכנולוגיים שומרים את המידע, איך מקטלגים אותו כדי שאפשר יהיה לשלוף את המידע, איזה משטר זכויות יוצרים יהיה במידע והאם אפשר יהיה לקבל אותו בחינם, האם מאפשרים מיפתוח (או כמו שאומרים בתעשייה - "אינדוקס") גם עבור מנועי חיפוש כלליים כמו גוגל ובינג – אי אפשר יהיה לממש את זכויות חופש המידע מהדור הראשון.
לשאלות האלה יש השלכה על טווח רחב של מידע, לא רק על יומנים של נבחרי ציבור. הן נוגעות לשאלה באיזה קטלוג ייעשה שימוש בארכיון רשות השידור כדי שהציבור יוכל ליהנות מנכסי התרבות שלו, איך יישמרו נתוני הלמ"ס ואיך אפשר יהיה להגיע אליהם בקלות, האם תוכל הכנסת לאסור על יוזמות של הנגשת החקיקה והאם תוכל הנהלת בתי המשפט לאסור על חברות כמו "תקדין" למפתח את פסקי הדין כך שיהיו זמינים לחיפוש בגוגל.
אם נחשוב היום על הנגשה טובה של יומני נציגי הציבור וגם עובדי הציבור ברמות בכירות, נוכל לקבל מושג ביחס ליעילות שלהם, נוכל לחסוך את דיוני השחיתות של מחר, ובעיקר נעביר מסר: שקיפות אינה דרישה משפטית. שקיפות היא תרבות שלטונית.
הכותבת היא היא ראש פרויקט ממשל פתוח במכון הישראלי לדמוקרטיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם