הלנצח נאכל חרב? למרבה הצער, ייתכן מאוד שכן
נראה שהקטל הפך להיות חלק מובנה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. השאלה היחידה היא לא איך מסיימים אותו, אלא איך מתמודדים איתו?
בשכונה המזרח-התיכונית של ימינו, אין כבר רבים שסבורים שהסכסוך בין ישראל לשכניה הפלסטינים הוא טריטוריאלי בלבד. אם יש צורך בנתונים להצדקת הטיעון, יוכיחו אלפי הטילים והרקטות שנחתו על ישראל מעזה מאז שנסוגה ממנה והוציאה מהרצועה את אחרון חייליה ואזרחיה, תעיד הסיבה המרכזית לפרוץ גל הטרור הנוכחי - "מסגד אל-אקצה בסכנה" - וישנן דוגמאות נוספות. בין אם מדובר בוויכוח אידיאולוגי או במשטמה דתית, ברור שאין מדובר רק במחלוקת על מי אוחז בשליטה על שטח כלשהו.
את הטענה הזו יש לזכור כאשר מסתכלים על הניסיונות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. עד כה הוזכרו לרוב חמש אפשרויות מרכזיות, כששתיים מהן נחשבות המוכרות ביותר. נבטל במהירות שתיים מהאפשרויות: כשם שלא סביר שהיהודים ייכנעו ויעזבו את ארץ ישראל, כך גם לא נראה שהם "ימחקו" את הפלסטינים, "יגרשו" אותם או "יזרקו אותם לים".
שני קווי הפעולה המוכרים יותר, שהוזכרו קודם לכן, הם פתרון שתי המדינות לשני העמים ופתרון המדינה האחת לשני העמים. בעוד שלרוב השמאל והמרכז הפוליטי בישראל, כמו גם מרבית הקהילה הבינלאומית, נהגו לנופף בפתרון שתי המדינות, בשולי הימין והשמאל בעבר היה רווח רעיון המדינה האחת. בשנים האחרונות הפך העיקרון הזה למרכזי יותר בימין, ונראה שלא רק בשוליים מאמצים אותו.
בדומה לכל פתרון אחר של בעיות במציאות, גם לשני אלה יש חסרונות. בכל הקשור לפתרון שתי המדינות, לא ברור עד כמה זוכה ההנהגה הפלסטינית למנדט בקרב אזרחיה. בנוסף, המוקש של הר הבית ואל-אקצה, שתמיד היה בעוכרי המשא ומתן והביא לפיצוץ השיחות בין הצדדים, עדיין לא נוטרל. כמו כן, בהנחה כאמור שהסכסוך אינו טריטוריאלי – אין שום סיבה להניח שהפלסטינים יסתפקו בקווי השטח של 1967 ופשוט יניחו את נשקם או יוותרו על שאיפות נרחבות יותר מרגע שיקימו מדינה. כל זאת, בלי לדון באפשרות ההפרדה של היהודים והערבים בשטח כיום, שהופכת קשה יותר, או להזכיר את הבעיה הגדולה ושמה עזה - שאיש לא יודע עדיין כיצד לפתור.
מנגד, גם לפתרון המדינה האחת יש מגרעות בולטות. בעוד שתמיד הוזכר הממד הדמוגרפי ויתרון שיעור הילודה הערבי כחיסרון הבולט של פתרון זה, בשנים האחרונות צצו עוד ועוד מחקרים שניסו להפריך את הטענה הזו. אך גם כאן, לא ברור בדיוק עד כמה באמת ניתן ליישם את האפשרות הזו בשטח. מי בעולם יכיר במדינה המאוחדת הזאת? כיצד בדיוק יתבצעו חלוקת הסמכויות ומתן הזכויות לפלסטינים שייכללו במדינה, באופן שיגרום להם לשבת בשקט ולא למרוד? כיצד אנו מתיימרים לקלוט כמה מיליוני פלסטינים בזמן שאת אלו שכבר חלק מהמדינה, ערביי ישראל, לא השכלנו באמת להטמיע בתוכנו?
אבל נראה שהחיסרון הבולט של שתי האפשרויות הללו, זה שימנע את יישומן, קשור לעובדה שאין די תומכים באף אחד מהן. אם מסתכלים רק על הזווית הצרה של הטרור הפלסטיני, לא סביר להניח שפעילי ארגוני הטרור שיתנגדו לפתרון כלשהו יניחו את נשקם לאחר יישומו.
גם האפשרות החמישית, זו שנראה כי ראש הממשלה נתניהו עושה ככל יכולתו לקדם בשטח, אינה מושלמת. מאידך גיסא, יתרונה הוא בחוסר ההתיימרות שלה לפתור את הסכסוך, בכך שהיא לא מנסה כלל לתת תקווה לאיזה אחד מהצדדים – ומכאן גם חוסר הפופולריות שלה. היא נובעת מהנחה שאין אפשרות לייצר כעת שלום יש מאין, שהשטח לא בשל לכך. השנאה ההדדית של שני העמים עוצמתית מדי, וכמה סוגיות מרכזיות מנטרלות את האפשרות להגיע לקץ התביעות ההדדיות.
ביחסים בינלאומיים יש תיאוריות רבות וטובות על "ניהול סכסוך", ובארץ נהוג לכנות את המצב הזה בשתי מילים אחרות: סטטוס-קוו. אותו סטטוס-קוו מקודש, יש שיאמרו, כולל בתוכו את ההנחה שאנחנו לא טוענים שנצליח לשנות את המצב הבסיסי כאן בשנים הקרובות – קרי, האיבה וחוסר היכולת להקים ממשל פלסטיני או לפתור את בעיית הטרור יימשכו – וכן את הרצון לשמור את האפשרויות האחרות פתוחות למקרה שיצליחו לקרום עוד וגידים בעתיד.
לפי ההנחה הזו, הטרור לא עומד להיפסק בזמן הקרוב, ובדומה למה שחווינו בשנים האחרונות הוא כנראה יימשך על פי תבנית של גאות ושפל: פעם מתפרץ בשיא גובהו, פעם נרגע וחוזר חלילה. מנגד, גם הפלסטינים לא צפויים – כפי שהצהיר הממשל האמריקאי לפני שבועות ספורים בלבד – לחזות בהקמת המדינה שלהם בעתיד הקרוב.
זו אכן תחזית לא אופטימית או פופולרית במיוחד, אבל כדי לשמור על תקווה מוכרחים הצדדים לרסן את עצמם בכמה תחומים עיקריים, במטרה למנוע את סיכולו של הסדר כלשהו בעתיד. מבחינת ישראל, ייתכן ומשמעות הדבר היא הפעולה הכואבת והלא צודקת של ריסון הבנייה בהתנחלויות לגושים המרכזיים. המשך המצב הקיים יגרום לערבוב גדול מדי בשטח בין היישובים היהודיים וערביים, וכבר היום אנו מצויים על סף חוסר האפשרות להיפרד – מה שימחק את היתכנות פתרון שתי המדינות.
נקודה נוספת שאולי ישראל צריכה להרהר בה, על אף כל הקושי וחוסר הצדק שבה, היא אכן להנציח את ה"סטטוס-קוו" בהר הבית. אמנם צודקים היהודים שדורשים לקבל חופש פולחן בהר, אך למרבה הצער אי אפשר להתעלם מהנוכחות של הצד השני ולומר כי הדבר ייעשה בכל מחיר וללא חשבון.
לבסוף, הפלסטינים צריכים לנצל את משך הזמן של ניהול הסכסוך, שעשוי להתארך אף עשרות שנים, בשביל לבנות בפועל את המוסדות האזרחיים ואת התשתיות של המדינה העתידית שלהם. זה הזמן להכשיר את בני הדור הצעיר לעבודות מפיקות תועלת, ולא לפיגועים; זה הזמן לנצל את המחוות הישראליות לצורך פיתוח הכלכלה; זה הזמן לטפח את הזרמים המתונים, ולא את הקיצונים.
זהו לא חזון יפה, זהו לא חזון נקי. יהיו בו קורבנות, וישראלים ופלסטינים רבים ייהרגו בפיגועים ובעימותים, כפי שאנו חוזים כאן בעת האחרונה. מצד שני, איש אינו יכול להבטיח שהדבר לא יקרה בכל אחת מהאפשרויות האחרות. נראה שהקטל הפך להיות חלק מובנה מהסכסוך כאן, והשאלה היחידה היא איך מתמודדים איתו.
הלנצח תאכל חרב? למרבה הצער, ייתכן מאוד שכן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם