באמריקה הדועכת, טראמפ מנהיג את מרד הבלתי מוגנים
התוכניות והאסטרטגיות שהגו חכמי הפוליטיקלי קורקט נכשלו טוטאלית, ויותר מדי אמריקאים סובלים מהכישלונות האלה. הכול קורס, והמזרח התיכון הוא רק מטאפורה לתוהו ובוהו כללי שמאיים לחסל את הסדר הקיים. בפופוליזם בריוני, טראמפ מתעל את רגשות הזעם והמרד לגיוס המוני של מצביעים
יש תחושה לא נעימה שככל שאנחנו לומדים לדקלם עוד ועוד מושגי הווי אמריקאיים שגורים – "סופר-טיוזדיי", "סופברבול", "ראש-האוור" ואחרים – כך אמריקה עצמה כדימוי, כחלום, כמיתוס – שוקעת. דועכת. אני יודע שלי זה קרה במהלך הכהונה העגומה של ברק אובמה בשבע השנים האחרונות.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אמריקה בשבילי, לפחות אמריקה מסוימת, הייתה מעין "מולדת שנייה". אהבתי אותה. וכמו שאמרה מיי ווסט, גם כשהיא הייתה רעה, היא הייתה הכי טובה. די לצפות ב"אפוקליפסה עכשיו" כדי להבין: תמונות של חורבן עם המוזיקה הדרמטית, הטרגית, הגדולה מהחיים של "הדלתות" ברקע. האם זה גרם לי לשנוא את אמריקה? בכלל לא. אמריקה תוארה בימיה הקשים ביותר, בשנות השישים והשבעים, כמדינה המגלמת פשיזם. ניקסון וכל זה. קיסינג'ר. זה לא הפחית מערכה. הייתה בה גדולה. הייתה בה תקווה.
כהונה עגומה. נשיא ארה''ב אובמה.
צילום: EPA
מערכת הבחירות, שנכנסה היום להילוך גבוה, צובעת את אמריקה בצבעים אחרים לגמרי. זו אמריקה בתהליך שינוי, אך ללא תחושות כאב, אלא תחושות בחילה. ללא צירי לידה של משהו חדש – ומשהו חדש נולד, זה ברור – אלא עם זעם ומיאוס, פחד ומשטמה. אפשר רק לחלום ולדמיין מה האנטר ס. תומסון היה מבשל מהבחירות האלה. מה הוא היה עושה מדונלד טראמפ. איך היה מקשקש עם סנדרס ומעלה זיכרונות משנות השישים.
האם טראמפ היה מרשה למלך הניו-ג'ורנליזם לשים לו על הראש תפוח כדי שהאנטר תומסון יכוון אליו את אקדחו ויירה? דבר אחד ברור: לאף אחד היום לא היה הכוח והפז"ם לקרוא כתבת ענק פריקית של 10,000 מילה באיזה מגזין כרומו תחת הכותרת "פחד ומשטמה במסע הבחירות של טראמפ 2016". וזה חלק מההבדל בין אמריקה שנכנעת לתנופת הביבים של טראמפ לבין אמריקה בימיו של נשיא לא כל כך אהוד כמו ניקסון. על אף שיש הגורסים כי תבהלת פשיזם כמו זו שמייצרים היום נגד טראמפ אפיינה גם את הקמפיין של רונלד רייגן בזמנו.
כלומר, מערכת הבחירות הזאת מוגדרת כבר התקוממות של מחוזות בחירה גדולים מאוד, של מעמד בינוני נמוך של לבנים, מעמד עובדים כחולי צווארון, ואוכלוסיות אחרות שאינן שונות בהרבה, שמרגישות שדורכים עליהן. ובעיקר, אלה המונים שמרגישים במציאות של הדור האחרון ובייחוד תחת כהונת אובמה, שהם "הבלתי-מוגנים". זה מה שיוצר איזו אווירה שמצד אחד היא מרתקת מאוד ונותנת תחושה שאנחנו חוזים במהלך חברתי פוליטי היסטורי שלא ראינו בימי חיינו; ומצד שני, המהלך הזה הוא מלא כיעור, לכלוך, ואלימות מילולית ורגשית.
את תיאוריית החלוקה החדשה – בין "המוגנים" ל"בלתי מוגנים", ושטראמפ הוא המנהיג שמוביל את האחרונים להסתערות על הבסטיליה – הציגה הפרשנית המבריקה של ה"וול סטריט ג'ורנל" פגי נונן. יש לה חושים פוליטיים היסטוריים, והיא יודעת על מה היא מדברת. מה גם שהתיאוריה הזאת מבטאת את רוח הזמן לא רק באמריקה, אלא גם כאן בישראל, וגם כאן הרבה מהזעם שאפשר לראות בהתנגשויות המתוקשרות בציר שבין מירי רגב לגילה אלמגור ובאלכסון החותך שבין שרה נתניהו לחנין זועבי, מתחבר לעימות של "הבלתי מוגנים" המתקוממים נגד "המוגנים". במקרה של שרה נתניהו, היא הבלתי מוגנת, ולכן היא מעוררת הזדהות לעומת חנין זועבי, שתעשה כל מעשה בגידה וסיוע לאויבי ישראל, אך לא תיפול שערה מהפריזורה המוקפדת העוטפת את ראשה.
רגש לאומני עמום ולא כל כך מוכר
דובר הרבה על "הממסדים". אלה למעשה המוגנים. הכוונה היא שאלה אותם מומחים, שרים, שועים, אינטלקטואלים ואסטרטגים מכל זן וצבע, שעיצבו ויצרו למעשה את העולם שבו אנחנו חיים. וזה עולם שכולם מסכימים שמרחפת מעליו כותרת הניאון הנוצצת: "הקריסה הגדולה".
הכול קורס, והמזרח התיכון הוא רק מטאפורה לתוהו ובוהו כללי שמאיים לחסל את הסדר הקיים בדם ואש. זו הכלכלה המשותקת באמריקה שמוציאה עוד ועוד אנשים ממעגל השוק והעבודה; זו הגלובליזציה שחיסלה מקומות עבודה שנתנו הרבה פרנסה בעבר; וזהו גל ההגירה הבלתי חוקי שמאיים על מעגלים חברתיים גדולים בארצות הברית.
מה יקרה במסצ'וסטס? טראמפ.
צילום: AFP
כדי להבין זאת במונחים מקומיים: מה שמרגישים תושבי דרום תל אביב לעומת הפרופסורים ו"הפעילים החברתיים" הממומנים היטב בחיזוק משפטי לבן וצפוני מאוד שפועלים לטובת המסתננים מסודאן, אריתריאה, ואיפה לא. הצוותים של הארגונים הרדיקליים הם "המוגנים". הם לא יישאו בתוצאות מעשיהם הבלתי אחראיים. תושבי דרום תל אביב ומקומות אחרים בפריפריה חיים במלוא מובן המילה במציאות שנוצרה בידי שופטים נשואי פנים ואינטלקטואלים המתמחים בפליטים. אך השופטים, הפעילים והאינטלקטואלים חיים במגדלי השן המוגנים.
כך, ועוד יותר גרוע מזה, קורה בארצות הברית. התוכניות והאסטרטגיות שהגו החכמים על פי המשנה של הערכים המתקדמים, של הפוליטיקלי קורקט, נכשלו טוטאלית. יותר מדי אנשים סובלים מהכישלונות האלה. טראמפ הוא זה שמתעל בפופוליזם הבריוני שלו את רגשות הזעם והמרד של ההמונים. זאת הסיבה שהוא מצליח לגייס הרבה מאוד מצביעים, שבדרך כלל לא השתתפו במשחק הבחירות של השנים האחרונות. הוא מצליח לחבר בין המרד העממי נגד "המוגנים" שיצרו את המשבר לבין איזשהו רגש לאומני עמום ולא כל כך מוכר ביקום האמריקאי.
יש גם רגש לאומני אמריקאי, שבמרכזו מה שנקרא "זהות ילידית לבנה". גם עכשיו, האסטרטגים שנכשלו בכל, עדיין מבוקשים כמנתחים. אין את מי להזמין לאולפנים. אלה אומרים שכדאי לבחון מה גודל הניצחון של טראמפ דווקא במסצ'וסטס, וכמה בוחרים הלכו לקלפיות. ניצחון גדול במדינה האליטיסטית הזאת, שנחשבת למעוז הדמוקרטים, פירושה שלטראמפ יש גם משיכה גדולה בקרב המצביעים הדמוקרטים שאינם מתלהבים מהגלישה הקיצונית שמאלה במפלגה, שהנשיא אובמה התחיל בה וברני סנדרס הוא הגילוי הכי בולט שלה. מנגד, ניאו-שמרנים בעלי נטיות ליברליות אך נצים במדיניות חוץ, כבר מתפקדים במחנה קלינטון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם