למה מנחם בגין אשם בבלימת מתווה הגז?
בכל פעם שעוצמתה המופרזת של מערכת המשפט עולה לדיון, מנופפים חסידי המהפכה השיפוטית בדברי מנחם בגין על השופטים היושבים בירושלים. אבל האמת היא שמנהיג הימין המנוח, היה חסר השכלה בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת רשויות וסדרי ממשל תקינים. אנחנו, סובלים עד היום מזרע הפורענות שטמן בבורותו
מנחם בגין ז"ל היה אדם ומנהיג רב זכויות, אבל סיפור חוסר המשילות של ממשלות הימין, ובעיקר עוצמתה המופרזת עד כדי אבסורד של מערכת המשפט, מקורם בחטא הקדמון של מנחם בגין. בגין היה זה שקבע את הנוהל לפיו היועץ המשפטי לממשלה משתתף בישיבות הממשלה. בגין היה זה שהזמין את היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, להצטרף לועידת קמפ דיוויד בעת המשא ומתן עם מצרים. ובגין היה זה שבימיו כראש ממשלה, בית המשפט העליון בהנהגת מאיר שמגר, החל לצבור עוצמה חסרת פרופורציה ולדחוק את רגלי הרשות המבצעת והמחוקקת.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- חוק ההשעיה: מי יגן על האזרחים מפני הכנסת?
- בג"ץ מתווה הגז: הכל לא שפיט, הכל כן פוליטי
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אך חמורה מכל צעד מעשי היתה תפיסתו התיאורטית של בגין את "עליונות המשפט", תפיסה שהשתרשה במשפט הדמגוגי "יש שופטים בירושלים". משפט שהפך מאז לסיסמה שאמורה להכשיר בעיני הרוב הימני כל צעד אנטי-דמוקרטי וכל מהלך דורסני של מערכת המשפט. כך לדוגמה, קפצה שלשום שלי יחימוביץ' לאחר הכרעת בג"ץ בנושא מתווה הגז, ומיהרה להזכיר את בגין ודבריו על השופטים היושבים בירושלים.
יש יסוד להניח שבגין (האב, לא הבן שנפל רחוק ממנו עד מאוד), היה מזועזע לו היה יודע אלו שופטים דורסניים וכוחניים יושבים היום בירושלים. את אמירתו המפורסמת "יש שופטים בישראל" אמר בגין לאחר פסיקה שבמהלכה קבע בית המשפט העליון, כי ההתנחלות היהודית בבית אל הינה חוקית.
תפיסתו את מערכת המשפט עוצבה בימים בשהם אנשי המשפחה הלוחמת נרדפו על ידי ממשלות מפא"י, כאשר בבית המשפט ישבו במקרה שופטים שהיו ליברליים יותר ודורסניים פחות משרי הממשלה המפא"יניקית. אך גם השאלה מהי מידת הליברליות או הדורסנות של השופטים היושבים בירושלים איננה השאלה הנכונה מבחינת עקרונות יסוד דמוקרטיים-ליברליים.
האמת העגומה היא שמנחם בגין היה חסר השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, מדע המדינה, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים. חולשתו האינטלקטואלית בתחומים אלו, והעובדה שגזר את יחסו לעוצמת מערכת המשפט בעיקר כתוצאה מנסיבות מקריות ומהתנהגותם של שופטים זמניים, היא שאפשרה למאיר שמגר ולאהרון ברק להפר את האיזון שבין הרשויות ולהעניק סמכויות מופרזות לבית המשפט העליון וליועץ המשפטי לממשלה.
אולם בעוד הנשיא שמגר נהג בכוח שבידיו במשורה, מתוך הכרה שעם כוח רב באה אחריות רבה, אהרון ברק פעל בשיטתיות על מנת להרחיב ולהעצים את עוצמת בית המשפט תוך רמיסה כוחנית של הרשויות המבצעת והמחוקקת.
ב-1992 ביצעה כנסת שנהנתה מרוב ימני מובהק את מעשה האיוולת האולטימטיבי והעניקה לאהרון ברק את הפירצה שלה חיכה במשך שנים, כשחוקקה את חוקי היסוד שאפשרו לברק לטעון כי בשמם מוענקת לבית המשפט העליון סמכות גורפת לבטל חוקים והחלטות ממשלה.
יו"ר ועדת החוקה, אוריאל לין, שהכין את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו להצבעה, התחייב בפני הכנסת כי "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון... אין מוקם בית משפט לחוקה... שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים", והחוק התקבל ברוב מצחיק לנוכח חשיבותו של 32 מול 21 ח"כים.
למעלה ממחצית מהח"כים כלל לא הבינו כי הם מעבירים את סמכות ההכרעה העליונה על המתרחש במדינת ישראל מידי רשויות נבחרות, מייצגות ונושאות באחריות, לידי קבוצה מצומצמת של שופטים בודדים שבשל שיטת בחירת השופטים - מחזיקה למעשה בסמכות לבחור את חבריה ויורשיה.
מאז, בכל פעם שעוצמתה המופרזת וחסרת הפרופורציה של מערכת המשפט עולה לדיון, מנופפים חסידי המהפכה השיפוטית בדברי בגין על השופטים היושבים בירושלים. חולשתו האינטלקטואלית של בגין בנושאים אלו גרמה לכך שכלל לא הבין את זרע הפורענות הטמון בגישתו.
פולחן אישיות הינו דבר רע ומסוכן. מנחם בגין היה אדם רב זכויות ופעלים, אך גם אנשים ומנהיגים גדולים שוגים לעיתים בצורה חמורה וחריפה. משנתו האמיתית ודרכו של מנחם בגין מעניינים את אנשי השמאל כקליפת השום. הם משתמשים בציטוט "בגיני" מקרי כבקליפה, ומשליכים לשוליים את בגין המהותי, כמו גם את ז'בוטינסקי שבו הם נוהגים לאחרונה לנפנף.
הכל לשם קידום צרכיהם שלהם ומתוך הנחה שעצם השימוש בשמו של בגין יעניק לדבריהם חשיבות בעיני אנשי ליכוד וימין ויסרס את התנגדות הימין. למרבה הצער מרביתם של ה"נסיכים" בני המשפחה הלוחמת שעלו לגדולה בימי ממשלות הליכוד הראשונות בשנות ה-80 וה-90, היו חסרי השכלה בתחומים אלו אף יותר ממורם ורבם מנחם בגין. כך הפכו דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, ציפי לבני ואחרים לעבדים נרצעים של אהרון ברק והמהפכה השיפוטית.
מי שמעוניין להבין ולהכיר את העמדה השמרנית-ליברלית האמיתית ביחס ליחסי הרשויות במדינה דמוקרטית צריך לחזור לזאב ז'בוטינסקי ולא לעצור במנחם בגין. ז'בוטינסקי היה ליברל קלאסי שחשש יותר מכל דבר אחר מהענקת סמכויות מופרזות לגוף שלטוני כלשהו, גם אם אלו היושבים בו רואים עצמם כנאורים, כמוסריים וכמתקדמים באדם. נניח שופטי ביהמ"ש העליון.
הכוח משחית, ומכיוון שכך הדרך להבטיח מקסימום חירות אינה להעניק כוח וסמכויות שלטוניות ליחידים נאורים המחויבים לעקרונות מוסריים, מתקדמים וצודקים, אלא להגביל את כוחו של הממשל, לפזר את הכוח בין כמה שיותר שחקנים, ולהנהיג משטר של איזונים ובלמים שמבטיח שאף גורם בזירה המדינית לא יצבור כוח מופרז ויוגבל על ידי שחקנים אחרים.
התנאי למשטר דמוקרטי-ליברלי מוצלח איננו עקרונות זכויות אדם מופשטים בנוסח חוקי יסוד, אלא כינונם של מוסדות נפרדים בעלי סמכויות מוגבלות, המאוזנים על ידי מוסדות אחרים.
בנאום שנשא ז'בוטינסקי ביוני 1929 הוא קבע מפורשות את עמדתו ביחס לסוגיה דומה מאוד לזו בה אנו עוסקים: "בהמוני העם אנו מאמינים, ומאמינים אנו גם בקונטרולה העממית, בהשפעה המטהרת של העם הבוחר והמפטר את נבחריו כרצונו. אבל, למסור את הסוכנות בידי חוג מצומצם, בלתי תלוי בשום בחירה אמיתית, ובלתי ציוני על פי טבעו, זוהי סכנה לציונות, אשר נגדה נלחם ברגע זה ובכל רגע אחר".
בשנת 1938 קבע ז'בוטינסקי מפורשות כי "את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה", גישה פרלמנטרית וליברלית קלאסית העומדת בניגוד מובהק למצדדי המהפכה החוקתית המעניקה סמכויות כפייה בלתי מרוסנות ובלתי מאוזנות לבית המשפט העליון.
לצד שיטת האיזונים והבלמים מציב הליברליזם שני מנגנונים דמוקרטיים נוספים: הראשון הוא שאין סמכות בלי אחריות. מכיוון שהכוח מסוכן, הרי שעל מי שמחזיק בו לשאת באחריות למעשיו. אם הכרעה שלטונית מובילה להשלכות שליליות מובהקות, על מקבלה לשאת באחריות והציבור - שישלם את מחיר ההכרעה השגויה – יכול להדיחו.
המציאות הנוכחית לפיה ביהמ"ש פוסל חוקים והחלטות ממשלה אך אינו נושא באחריות להחלטותיו הינה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינה דמוקרטית. המנגנון השני הוא עיקרון הנציגות. נציגי הציבור קרובים לעם, מכירים את מצוקותיו מקרוב ומבינים את משמעותן המעשית של הכרעות שלטוניות ולא רק את מידת התאמתם לעקרונות מופשטים.
העובדה שמנחם בגין ומרבית שרי הליכוד הרלוונטיים לאורך השנים, ובראשם הנסיכים בגין, מרידור ומילוא, לא הבינו מעולם את משנת ז'בוטינסקי, אפשרה למחנה השמאל לתמרן את המערכת הפוליטית בעזרת ציטוט דמגוגי בנוסח "יש שופטים בירושלים".
40 שנים אחרי המהפך, ולנוכח השתוללותו האחרונה של בית המשפט העליון, נראה שהיום, יותר מתמיד, הגיעה העת לחזור למשנתו הליברלית של זאב ז'בוטינסקי, להתנער מסיסמאות דמגוגיות, ולפעול להחזרת בית המשפט העליון לגודלו ולמעמדו הטבעי והראוי במדינה דמוקרטית וליברלית.
חובתה הראשונה במעלה של כל ממשלת ימין היא לפעול בשיטתיות ובנחרצות לביטול המהפכה השיפוטית, לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים ולחקיקה מחודשת של חוק יסוד השפיטה שיגדיר במדויק את סמכויות בית המשפט העליון. הגיעה העת שבירושלים יהיו לא רק שופטים, כי אם גם מחוקקים ומושלים.
אקו"ם