לאיש הרע אין סימני זיהוי, לפעמים הוא אפילו איש טוב
כשראש ישיבה עומד לדין באשמת ניצול מיני של נשות הקהילה, וכשזמר מפורסם מגדיר עצמו כ"מוסרי בעולם", צריך להודות: האזהרות מפני נבלים גרמו לנו להדחיק את הסכנה מאלה המוגדרים כמוסריים
הטעינו אתכן. היו לנו כוונות טובות, אבל הטעינו אתכן. רצינו להזהיר אתכן מהאנשים המסוכנים, המנצלים, המפתים - אבל הצגנו בפניכן תמונה של הפרופיל הלא נכון. נתנו לכן להאמין שקל לזהות אותם. שיש להם מכנה משותף ברור, חד, ניכר לעין. בעצמנו לא שמנו לב שזה לגמרי הפוך. והטעינו אתכן.
עוד כותרות ב-nrg:
- אישום: תכננו לבצע פיגועים בירושלים בהשראת דאעש
- אחרי 8 חודשים: מפקד חדש ליאח"ה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בסיפורי המעשיות שלנו יש להמן הרשע קול מאנפף, לסקאר יש עיניים מאיימות וגבות מרובעות, ולזאב הרע יש ציפורניים ארוכות ושיניים חדות כל כך. ממילא את כבר יודעת שזה בשביל שיוכל לטרוף אותך, ילדתי. הזהרנו אותך מאנשים עם סימני זיהוי ברורים ובולטים, כאלה שאת צריכה להיות אטומה לגמרי וסתומה לחלוטין כדי לפספס. ורק לא סיפרנו לך שזה לגמרי לא נכון.
האיש הרע לא צובע את שפתיו באודם שחור, ולא מכווץ עיניים כשגבה אחת שלו מתרוממת למעלה ברשעות מופגנת. ההפך. כל כך ההפך. לאיש הרע יש לא פעם מבט מלטף ועיניים גדולות וטובות. יכול להיות לו כושר הקשבה נדיר, הבנה מושלמת של מה שאת אומרת, ועניין עמוק בכל מה שיש לך להציע לעולם ואף אחד לפניו לא שם לב. הוא חכם, הוא מצחיק, הוא נעים הליכות. לא נעים להודות, אבל האיש הרע הוא לפעמים איש טוב. ממש טוב.
לא תאמיני, אבל הוא יכול להיות אפילו איש ערכי. ערכי מאוד. ולא, הוא לא מבלף. הוא באמת־באמת מאמין בדרך לה נשבע אמונים – אלוהים, מוסר, פמיניזם; הכול מדבר אליו, ויוצא אצלו מעומק הלב. הוא יכול לנאום על כך במוסדות חינוך, להפיק סרטים, לשיר שירים, לכתוב מאמרים. הוא חי את האידיאל בכל לבו. ואת יודעת מה, הוא אכן גדול מחברו. אבל יצרו – אוי יצרו – כמה שהוא גדול ממנו.
ותתפלאי, אבל יש לו גם מצפון. כן, כן. בין כל הפעמים שהוא נותן הצדקה למעשיו, שהוא מאשים אחרים ובעיקר אחרות, הוא גם מתפנה להתבייש בינו לבין עצמו. להתכנס רגע בשקט ולהודות שמשהו נורא קורה איתו. זה החלק המבלבל ביותר: הרגע הזה שבו הוא מודה בטעות, מתייסר, מתנצל וחוזר לסורו חלילה. הוא לא התכוון לומר מה שאמר, לגעת במה שנגע, להיסחף לאן שנסחף. כל כך לא התכוון. והוא הרי יודע שזה לא מגיע לך. הוא לא מתחמן אותך, יקירה. הוא לא בהכרח מנסה לשבות את לבך במקסם שווא. את זה הרי כבר לימדנו אותך לזהות. לא, לא בכך מדובר. המקרה הזה חמור פי מאה, מפני שהוא בא במעטפת של אמת. ולכי תתמרני עכשיו בין לבך הרחום, המאמין בתשובה שלמה, לבין כל הסימנים שמראים שמשהו פה ממשיך להיות מאוד לא בסדר.
את כבר יודעת להיזהר מאלה שמסתכלים למקומות המוצנעים, מאלה שמפלרטטים בשפה נמוכה וזולה. אבל את לא יודעת, פשוט לא יודעת, איך להגיב לאלה שכל הווייתם מערבבת קודש וחול. שעולמם מלא מורכבות מתוסבכת, והם מתעקשים לגרור אותך אליה כאילו מדובר בטבע העולם.
לא משנה כמה מוקדם הצלחת לעצור את זה, כאב הלב לא עובר עם הזמן. את תסחבי את השיחה או המעשה עוד שנים רבות, כמו צלקת מכוערת שמדי פעם מעלה מוגלה מכאיבה. את תטפלי בפצע בשקט, ביעילות נשית, ותמצאי עצמך שותתת דם בדממה. לבד, בינך לבינך. כי כמה אפשר להטריד עם ההטרדות שלך את העולם? הרי אחרי פעם־פעמיים, את עצמך הופכת למקרה מטריד. מישהי תעלה איזה פוסט בעניין, ומישהו אחר יפרסם כתבה על שכיחות המקרים הללו בחברה המודרנית, ואת כנראה אמורה להתנחם בזה שאת לא לבד, שכל החברות סביבך מכירות גרסה זו או אחרת של אותו הדבר. אבל איך את אמורה להתעודד מכך שעוד ועוד נשים עוברות את ההשפלה והניצול והשקר הזה מדי יום? איך, לעזאזל, אפשר למצוא בזה נחמה?
הטעינו גם אתכם. היינו מוקסמים מכם, מלאי הערכה, והטעינו אתכם. כמו להן, גם לכם ציירנו קריקטורה ברורה מאוד של האיש הרע. אז איך ציפינו בכלל שתזהו את עצמכם בדמותו? והרי אתם כבר כבשתם פסגות, ראיתם עולם, ומה לכם ולעקום־האף הזה ששולח ידיים? כבר עמדתם בראש קהילה, בראש אולפנה; הייתם הזמר של המדינה ושחקן השנה אחרי שנה. אז איך אפשר לומר עליכם דבר כזה?
ואולי אפילו לא חיפשת את זה. הן הגיעו אליך, עם כל רוח הנעורים וההערצה בעיניים. אז מה בכלל היית אמור לחשוב? וזה הרי בסך הכול נעים להקסים אותן בחצי משפט של הערכה. להפוך בבת אחת כל בחורה נטולת ביטחון עצמי לג'וליה רוברטס. לראות את הסומק העולה בלחייה למשמע המחמאה, את המבוכה בעיניה המוקסמות. וזה כל כך קל וכל כך נגיש. ולמה לא, בעצם? הנה, במחי מילה טובה כל צעירונת מתוסבכת הופכת תחת טיפולך המסור לגברתי הנאווה. אבל בשעה שאתה השתעשעת להנאתך, אומר לעצמך שבכלל מדובר במחווה של חסד, האמון שלה התרסק על רצפת המשרד הנקי מכל רבב שלך, ואתה אפילו לא הבחנת. אולי היא נראית חזקה מהרוח, כזו שיש לה פה ויכולת לשתק אותך אם רק הייתה רוצה, ואתה לא מבין איך בהודעת טקסט אחת, באמצע ישיבת מנהלים, פשוט שיתקת אותה.
ואתה הרי יודע מה אתה שווה וכמה אתה מוערך. ובינך לבין עצמך אתה אומר: בסדר, אבל הרי יש לי גם יתרונות. אז יש לי איזושהי חולשה, משהו לא נעים שראוי היה להתגבר עליו, אבל איפה זה ואיפה כל העשייה הברוכה. לא פחות ממנה, גם אתה מבולבל. לא ממש מבין מי אתה – האידיאליסט המוערץ, או רודף השמלות שכותב ואומר ונוגע? אתה מכיר את החומרים מבפנים, ויודע, באמת יודע, שבכלל לא רצית לפגוע באף אחת.
וגם אנחנו היינו מבולבלים, ולא ידענו להתמודד עם המורכבות הזו. תמכנו בכם, נתנו לכם להאמין שאכן תרומתכם לחברה משמעותית כל כך, שאנחנו מוכנים להעלים עין מאיזה חטא קטן או חולשה שנפלתם בה. ויש לנו אפילו דמויות תנ"כיות להיתלות בהן, ו"כל הגדול מחברו", ו"אז למה היא לא ברחה?". ליטפנו את האגו שלכם והתעלמנו מהליטופים שאתם שלחתם לצדדים בלי רשות. מבלי משים, הפכנו לשותפים לפשע. ואתם, שעברתם בשלום מבוכה אחת ועוד אחת, איבדתם רגישות ונפלתם פעם אחר פעם. הפניתם אליה את חשבון הנפש, מקווים שבשם הפמיניזם והשוויון היא תשלם אותו לבדה, ואיבדתם קשר עם הנפש.
תכף יגיע יום האישה, ותכף תיחשף עוד פרשה שבועית, כפי שהתרגלנו בחודשים האחרונים. מישהי תתלונן, מישהו יתגונן, ואתה לא תזהה שם את עצמך. אתה תדגיש את קווי העלילה השונים בסיפור התורן, ותתעלם מקווי הדמיון.
ואולי אם היינו חברים טובים באמת, לא היינו תומכים בך. מישהו מאיתנו היה עומד מולך ואומר, אחת ולתמיד: איש יקר, יקר באמת, אתה בבעיה. ועם כל הכבוד לכל מה שיש להעריץ בך, אתה מאבד עולמך בדקה. לא, חבר יקר. אין לך שום יכולת לטפל בזה בכוחות עצמך. אין לך הכלים, יש לך החולשות. ובטיפול הזה שאתה כל כך זקוק לו, תוכל אולי סוף־סוף לאזן בין קודש לחול, ובעיקר למנוע מהבחורה הבאה את הכניסה לסטטיסטיקה. כי גם אם יהיו לה אלף שותפות לכאב, אין בזה ולו שמץ נחמה.
אקו"ם